כשהם קראו בשמי כבר לא הייתי כאן ממש, הייתי בתוך מנהרה
שהובילה אותי למין שום מקום במהירות מטורפת וחסרת מעצורים- אור
נראה בקצה שלה, אור חזק, גדול ולא מסנוור ואליו דהרתי במהירות
הזו שכל כך קשה לי לתאר.
הייתי בחדר שלי לפני שכל זה התחיל. הדלת הייתה נעולה ואני
הייתי שכוב על הרצפה, חבילת הוואבן שכובה על צידה וריקה
מכדורים ובסלון רעש מהומה ואף אחד לא יודע או מעלה על דעתו את
שמתרחש שניים וחצי צעדים משם.
הסחרחורת אפפה אותי והמשכתי להתגלגל לי בתוך השום מקום, אור
פלורסנט או משהו דומה לזה נראה מדי פעם עובר לידי ואז החלו
לצוץ הזכרונות וראיתי המון תמונות מהירות שבאו ונעלמו, את כולם
זהיתי למרות שאם הם היו עולים בחיי הנוכחיים לא הייתי אמור
לזכור אותם כי חלקם כיסו גם גלגולים קודמים שלי
הנה הוריי, אחותי יוסף הכלב, הדס שלי, מיכל סולל, קארין ואליק
וחיים, הנה גם אליזבת וגולדי ורות, הקיבוץ, השכונה, הטיול ההוא
ליוון וספרד ואיטליה על הגונדולה.. מהירות עצומה, אמת ערומה,
פסיכולוגיה בגרוש והכל במהירות שמתגברת בכל רגע ללא צליל או
קול- זכרונותיי.