לא בא לי לעשות את הדברים הרגילים בסיטואציה הזו. ובכל-זאת
בדיוק לשם כיוונתי. להכנס לאותם מקומות, לצאת מאותן מחשבות,
לשקוע באותו מצב ולצוף באותו נוזל. הלוואי והיה לי משהו חדש
שיקל על זה.
במקום לבזבז את הזמן בתקוות הייתי צריך להמציא משכח כאבים
מהפכני. זה מה שהייתי צריך לעשות. הייתי צריך לשתוק, המון
פעמים.

75 מעלות המים החמים האלו. מתקרבים לרתיחה. מנקים אותי
בייסורים, מטפטפים ממני עבר ועוד עבר.כל דקה מתנפצת על רצפת
האמבטיה האפורה. לשם בדיוק כיוונתי, עכשיו לשבת על הרצפה
ולהתייבש לבד, בלי מגבת. כי גם הקור מחטא כמו שצריך. חודר מתחת
לעור ומנער את העצמות. מרעיד את האזניים בדיוק איפה שעושים
עגיל.

כמו שהקפאתי את עצמי כשלא רציתי להסתכל עליכם מהצד.
חשבתי שעדיף יהיה כאב פיזי וצדקתי.
למרות שבלב קיוויתי למינימום מידה של רחמים ותשומת לב.
אכלתי את כל הזין. אחר-כך הלכתם להזדיין בטח, הא?
בסוף האור בחדר שלי נשאר בדיוק אותו דבר. גם הדלת לא זזה.
בוא נראה... את בטח לא מחכה לי עם דמעות על המיטה, מתחננת
שאסלח. רק אבדוק ליתר בטחון, או לפחות לא אראה לעצמי שאני
בודק, פשוט אגש לקחת תחתונים ובדרך אעיף מבט חטוף, ככה אשאר
נורמלי, לפחות במראה. ידעתי! (מרגיש אידיוט)

אביתר בנאי, בדיוק לשם הוא כיוון. לעשות את הדברים הרגילים
בימים רגילים. לשחזר את המוזה של 18 שעות צום של יום כיפור.
אפילו אם אפשר את המלחמה עצמה, לתת לזה מימדים אישיים,
ספילברג היה טוב לזה אבל הוא איננו.
מזל שאני יודע לסובב את גלגל העין כשהעפעפיים נסגרות ולהביט
פנימה. מעביר לי שעות במיטה לפני השינה ואחריה.
כן, בדיוק ככה את יפה, כמו שהזכירו לי במקרה, יחפה עם מכנסיים
פתוחים ואולסטאר קשורות עם שרוך על התיק. כשהיינו ילדים ביחד,
לפני שנהיית את, כשעוד היית נותנת לעצמך להצטער,
אפילו אם זה רק בשפת גוף.

אובססיה נטו. פחד עמוק מלהשאר לבד. זה התחיל עוד בכיתה ב',
כשהפסקתי לישון עם אבא ואמא ועברתי למיטת יחיד. וכשההורמונים
משתוללים אז לפחד נוסף עוד חבר מרושע וחרמן.
והם יחד חוגגים לי על הנשמה. מכוונים אותי לאינספור מחוזות
עבר. מנתקים אותי, סטפ-ביי-סטפ, כל אחד יכול -- המדריך המלא.
תוציאי ספר.

יום יבוא ואני אנצח אותי ואת תראי כמה חבל היה לך שכל פעם
ניצחת ולא כבשת את השטח. אני אנצח ואשרוף הכל, את לא תזהי כלום
חוץ משרידים קלושים. אני אוהב יותר את פעם מהיום.
גם את תגידי. בעייה שלך שניצחת ולא עשית עם זה שום-דבר חוץ
מאגו. בעייה שלך. (לא שלי)

וכשאחלים מהכאב הזה ואפסיק עם האנטיביוטיקה בשביל החלומות, תהי
שם את שוב בשבילי. ותחייכי חיוך עם השיניים הלבנות והמושלמות
שלך ותמחאי כף עם הידיים הקטנות והיפות שלך ובקול ילדותי
ומעודד תשירי לי ולעצמך, אולי גם לצופים בבית: "עוד פעם! עוד
פעם!".