"...אני לא יכול להפסיק לבכות."
החול הבוער המדברי שתה בצמא את דמעותיו הנושרות, כגשם של רחמים
על הארץ הצחיחה השוממת.
טביעת רגלי הגמלים נותרו דוממות, כמצבות חיים על גלי החול,
הנמשכות בקו ישר ואחיד: זוג ועוד זוג מעוטר בנטפי בדמעות.
"הלוואי שיכלתי להפסיק לבכות".
קמר ירד מעל הגמל והחל להוביל את השיירה כשהוא צועד יחף וכל
פסיעה שורפת את רגליו במאה שלהבות כחולות, לוחשות.
הוא מקשיב להן, והן נושאות אותו. והשמש אט יורד, וקמר מתכונן
לחניית הלילה.
השמיים שחורים וזרועי נקודות אור. הגמלים שכובים. הרוח המדברית
קרה. הדממה מנגנת ומשכיבה את העולם לישון.
קמר מהלך בין גמליו מלטף, מכסה, משקה, מוריד את כיסוי הראש
הארוך שלו הנופל על כתפיו ונמשך אל גבו. מפשיל את מכנסיו
הלבנים הדקיקים והטפוחים .
הדמעות כבר אינן זולגות, אלא נשארות לעמוד כמסך מול עיניו. הוא
פורש יריעת בד גס וצבעוני על החול ליד הגמלים, נשכב ומתחיל
לספור כוכבים.
"כמה כוכבים מסביב לירח? כמספר הגמלים המקיפים אותי.
וודאי האיש בירח דואג לכוכביו: במשך היום הוא מגן עליהם מצריבת
החמה, וברדתה מתיר לכוכביו להתרוצץ על פני מדבר השמיים, והם כה
מאושרים עד שכל כולם מקרין אור."
כך שכב והרהר, ואור הכוכבים השתקף בעיניו הגדולות הפקוחות עד
שגם הן נראו כשני כוכבים- פנסים שיאירו את המשך הדרך. כי
במדבר, מי ידע מה יום ילד?
כבר קר. קמר עוטף עצמו, סוגר את תריסי עיניו, והדמעות, זורמות
כסילון דק על פני החול וממשיכות לנצנץ את אור הכוכבים שבהן.
וכך עטוף וחשוף, נרדם.
על מה בכה. על כולם. על כל הבוכים.



קמר= ירח בערבית.