אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה.
לא יודעת למה הכל קרה כמו שקרה, איך נתקעתי עם אחד כזה, איך לא
ראיתי קודם את מה שיקרה לו.
אני יושבת ליד החלון , החלון שכל כך אהבתי, החלון הגדול עם
עיטורי הברזל בקצוות; פעם מעבר לחלון נגלו לי שמיים כחולים,
שדות פורחים וירוקים, ציפורים על עץ הערמון הזקן שמול החלון.
היום זה שונה, עכשיו חורף בחוץ, חורף בליבי, שמיים אפרוריים
מביטים בי דרך החלון הכבד, רעמים נשמעים כצחוק למצבי האפל.
דמעה יורדת על לחיי, אני מוחה אותה בכף ידי. אני צריכה להיות
חזקה, כמו אבן, כמו אבא שלי, זה מה שהוא היה אומר כל הזמן.
עכשיו הכל אבוד.
אני שומעת את המכונית עולה בשביל הגישה לביתנו הגדול ויפה.
בעלי מגיע, האהוב, האחד על הסוס הלבן, ככה חשבתי אז. בשנים
הראשונות לנישואינו הוא היה נחמד, רומנטי, פשוט מדהים. עשה הכל
כדי שאהיה מאושרת.
אז הכל השתנה.
הדלת נפתחת עכשיו והוא נכנס, שיכור, שוב, אדי הבירה עולים מפיו
ואני נתקפת בחילה ממצבו כמו שקורה כל פעם.
כבר אין לי כוח להתנגד, אני נותנת לו להכות בי כמה שהוא רוצה,
זה נותן לו להרגיש חזק וגדול, אז מי אני שאפריע לו?
בהתחלה הייתי מתנגדת, אומרת לו שיפסיק, שזה אסור.
עכשיו זה כבר לא משנה, הוא מסיים להכות אותי, בטני כואבת, כל
גופי כואב, אבל למדתי להסתדר.
הוא יוצא מהחדר, צחוק מריר נפלט מפי, אני מנגבת את הדם מעיני,
הוא לא יודע.
הוא לא יודע על התיק המסתתר בחדרי כבר שבועות, ארוז, מוכן
לנסיעה מיידית ברגע שארצה.
הגיע הזמן, עכשיו שאני בהריון, אני לא יכולה להישאר יותר, אני
לא יכולה ללדת את התינוק שלי במקום כזה.
אני עוזבת
הוא לא שווה את זה.