החלטנו שניקח הפסקה אחת מהשניה. כן, את החלטת, ואני הנהנתי
בראש, להסכמה. אמרת שהיינו יותר מדי ביחד עד ששכחנו שיש גם
דברים אחרים, ושכבר כמה זמן החלל מתעצם בתוכך. את אומרת שזה לא
היה שם קודם, ובטח לא בממדים האלה. ואני חשבתי שאצלי דווקא
מלא. אצלי את מלית את הכל, לא נדרש לי יותר כדי להרגיש טוב.
ולא האמנתי שיכול להיות טוב יותר ממה שהיה לנו יחד. ויצאת
מהבית שכינית "שלנו" כל החופש, ועכשיו הוא רק שלי.
האבסולוטיות שלי כלפיך תמיד נמצאה שם. מונחת, לפני. הדבר היחיד
בעולם שהייתי בטוחה לגביו, ולא היה עוד משהו אמתי ושלם יותר
בשבילי, כמו שאת היית. איך שעולם שלם הייתי נותנת לך, בלי
לחשוב. ומהעיניים שלי הכל מטושטש, ורק את ברורה, כל כך מוכרת.
נזהרתי לא לגעת. שמרתי על עצמי ועליך, יותר מהכל. וכשנרדמתי
במשמרות, היית לוקחת את ידי וממקמת אותה עליך. באותם המקומות
שלא יכולתי לבד. היית משחקת שעות, מחבקת אצבע -אצבע, לא
מפספסת, מניחה לי כתר נוצץ על הראש, ונעלמת. בבוקר, זה תמיד
נראה כמו חלום, ולא הייתי יכולה לדעת אם קרה או לא קרה. הכל
יבש סביבי, ואין שום זכר לדמות אדם שהייתה. לילה אחד קשרתי את
ידי חזק, שלא אוכל להזות שוב, שאזכור שלא יכול לקרות, הרגשתי
איך החיים שלי הופכים לאשליה גמורה לאט, ואני חייבת לעצור, קשה
הבלימה שתהייה, ידעתי שיהיה בטוח יותר מאשר להתרסק, ההתרסקות
מגיעה בכל מצב שלא יודעים לנחות לפני, כשלא רואים את הרמזים
הפרוסים על לוח הבקרה. כמה קל להתעלם מנורה אחת אדומה, או
שתיים, כשיש עוד עשרות ירוקות מול העיניים. ובבוקר, הקשר פרום.

אין חוט ואת לא שם. זרמי שיגעון מבצבצים מתוך המצח, גורמים
לרוח קלה להקפיא את העור, ואני מואשמת.
פרמתי קשר בלילה, הונאתי את עצמי, שיקרתי. נגעתי איפה שלא
נוגעת ביום, מה הופך את הלילה למותר?
את משתחלת לך כנחש מתחת לשמיכה, שמיכה אחת לשתינו. המוסיקה שלך
תמיד ברקע, היא נותנת לך את הקלילות שאת מבקשת בערב המותש שלך,
כשגופך כולו עייף מעבודה. רוכבת על גלים של מוסיקה שמתערבלים
בחדר, וסוחפת אותי אתך. כמו מתגלשות על קשתות, הרגליים לא
נוגעות ברצפה, ואין כובד, אפשר לעצום עיניים ולא לאבד שיווי
משקל. מחוברות אחת עם השניה, כאילו אין שתיים.