אתמול בחמש אחה"צ (או אולי קצת יותר מאוחר) אמא שלי הודיעה
שרוני נהרגה בתאונת דרכים- היא התנגשה בצבי- נעדכן אותכם, רוני
היא חברה שלי עוד מימי התיכון, אנחנו חברות מצויינות מדברות
כמעט כל יום ויודעות אחת על השנייה הכל... כל מבט- עיקום קטן
באחד התווים יכול להגיד לאחת מה השנייה רוצה, או חושבת.
יש בינינו מן שפה פרטית כזאת, אישית- ואולי בגלל זה מעולם לא
שיקרנו אחת לשנייה, אוף לעזאזל איתה- עכשיו באחת הפעמים בחיי
שאני הכי צריכה תמיכה- היא מתה! כל כך מתאים לה למות על ידי
התנגשות בצבי- או יותר נכון- המנעות מההתנגשות עמו- כן, היא
הצליחה. הצבי יצא ללא כל פגיעה. איך בכלל צץ פתאום צבי באמצע
הכביש בארץ הפצפונת וחסרת החיות הזאת- ומה פתאום הוא לוקח לי
את החברה הכי טובה? באיזו רשות בדיוק?!...אני נשמעת כמו ילדה
בת 12 שמחפשת את מי להאשים.
אז אני עשר שנים מבוגרת יותר- אבל זה נכון, אני אכן מחפשת את
מי להאשים- אני מחפשת מישהו לשתף אותו בצערי, דרך לארגן את
המחשבות. ניסיתי ללכת אליה כמו תמיד- אחרי שאמא שלי הודיעה לי,
לאחר שניתקתי- הפעולה הראשונה שביצעתי היתה להרים את השפורפרת
ולהתקשר אליה כדי לספר לה את מה שקרה, לאחר הצלצול הראשון
פתאום נזכרתי- הבנתי שהיא מתה- היא לא יכולה לענות לי יותר-
ובטוח שלא לעזור לי להתמודד עם מותה שלה.
לאחר שמיהרתי לנתק נשארתי קפואה במקומי מחזיקה את הטלפון לעוד
מספר דקות מנסה לעכל- לקלוט, להיזכר בשיחתנו האחרונה.
שהתאוששתי מההלם פניתי לה' בשאלות רבות- אני חושבת שמאז גיל
ארבע לא פניתי אליו, אולי בגלל שאני מאמינה שהגענו מהקוף-
ושהוא בסך הכל המצאה מוצלחת- מן החלפה של פסיכולוג, אבל את מי
עוד נותר לי להאשים? ועל מי לצעוק?
באותו יום שנמשך לתוך הלילה- קיללתי, צעקתי, שברתי, הרסתי-
ובעיקר כעסתי- אבל לא בכיתי. אני? אני בוכה בקלות, אבל לא
הפעם- כי מעצם הבכי- הבכי עליה , חשתי שאני אאבד אותה-
שהזכרונות שלי ישתפו ביחד עם הדמעות ויעלמו. חשבתי שאם אני לא
אבכה היא עדיין תמשיך להתקיים באיזה שהוא מקום- לא הסכמתי
להניח לה למות לחמוק לי מבין האצבעות.
בבוקר למחרת אמא שלי הגיעה, סידרה, הכינה לי ארוח בוקר קלה-
למרות שהיה ברור לה שאני לא אוכל...שטפה אותי וליטפה לי את
הראש, כמו לילדה קטנה וחסרת יכולת- והאמת? היתי זקוקה לכך, אכן
הייתי חסרת יכולת לחלוטין.
היא היתה איתי כל הבוקר וכל הצהריים- טפלה בי וענתה לשצף
השיחות הנכנסות כדאי לנחם אותי...בשלב כלשהו נמאס לי לשמוע את
הטלפון מצלצל- אז פשוט הפגשתי אותו עם הרצפה.
בחמש נערכה ההלוויה שלה- מי לא היה שם? כולם היו שם...חוץ
ממנה-
היא הגיעה מאוחר יותר עטופה בתוך בתכריכים לבנים- היא שונאת
לבן, אבל זה כבר לא משנה עכשיו.
שהורידו את הגוף הצנום שלה לתוך הבור שהיה גדול מידי לטעמי-
אמא שלה לא יכלה יותר ושאגה יללה מחרישת אוזניים זה היה מזעזע
לשמוע אותה...כנראה שזה גרם לאנשים לנסות לזרז את התהליך- כולם
התחילו לקחת חופני חול ולזרוק אותו עליה- שהיא התחילה להתכסות
בחול פתאום הבנתי- שהיא לא עומדת לקום, לצאת משם- ולצעוק עליהם
איך הם העיזו להלביש אותה בלבן?! ולמה הם זורקים עליה חול? רק
אז נפל לי האסימון שהיא מתה ומהבור הזה היא כבר לא תצא - ושום
דבר שאני אעשה לא ישנה את זה, באותו שבריר שניה - סכריי נפרצו-
והדמעות התחילו לרדת בזאת אחר זאת. אומרים שאחרי שמודים
ומודעים למשהו- הדרך כבר יותר קצרה...את זה אני עומדת לגלות.