המקרר דולף.
נהגת לנקות אחריו בכל פעם. כשהבחנת במים שנהיו שלולית.
אתה היית הראשון שזינק לסמרטוט, וייבש הכל.
המקרר דולף.
על הרצפה מצטברת שלולית גדולה.
מתווספים לה נוזלים, עוד ועוד.
עד לרגלי שולחן האוכל אפשר לחוש בכפות הרגליים ברטיבות הזאת.
דורכים יחפים, ממשיכים ללכת, ויוצרים עקבות בוציות.
הבית מתמלא כולו בחול ומים מעורבבים. מתקשה, ויוצר כתמים.
אני מנקה. אני שבדרך-כלל מחכה שאתה.
ואפילו מנסה קצת לדאוג לך.
ואתה לא מאפשר לי.
משהו קורה מאחורי העיניים האלה.
כבר מזמן החלטנו שאין סתם.
וכאילו התנזרתי. כבר שבוע שלא דיברתי.
מישהי הולכת ממך, ומרגיש כאילו מכולנו. משהו שהיה בתוכנו,
מתנתק.
חותכים באמצע, מחלקים.
כל אחד מקבל נתח שווה, ושנינו מרגישים מופסדים.
אם נשנה את עצמנו, נוכל להתרצות?
אני עם הסמרטוט, מייבשת... אבל מתחילות לצוץ שאלות.
למה שלא נקנה מקרר חדש? למה לא נתקן?
למה לא חשבנו על זה קודם?
ואתה אומר, בלחישה, שאי אפשר.
אתה מחובר.
יותר מדי מלא, המקרר הזה. המדפים עמוסים, מוצרים מכל טוב, וגם
כאלה שפג תוקפם,
אבל הם מאחורה, פחות מורגשים,
ואתה לא מוכן לזרוק.
יום אחד, אני אקום, ובכסף שלי, אני אקנה מקרר חדש. בין אם תרצה
או לא.
ואז, כבר לא תהיה לך אפשרות לתקן.
בכוחות עצמי אביא אותו, ואסדר בתוכו את הכל.
את החדש מאחורה, והישן מקדימה, לפי תאריכים, (כמו שפעם נסית
להסביר לי)
שלא יישארו מאחורה אלה שעומדים להתקלקל, ונספיק לגמור אותם
כשעוד יהיו טובים,
שלא נפתח סתם חדש, כשיש עוד שאפשר לאכול.
אתה עוד תראה.