היא תחזור, אך לא תהיה עצמה,
ובבואה תישא עמה
זכרונות מעשה ידי שניכם:
שעוד נושאים, בינות קפלי הבד
כעין ניחוח מיוחד -
שריד-עד לזיעת אהבתכם.

וכשתאמר: "השארי מעט",
תניד ראשה ללא מבט,
ותמלמל: "אתה נראה עסוק..."
עוד תתעקש - והנה התיישבה,
ואתה חש בכאבה:
כאב אשמה כבדה שבניתוק.

היא תחריש, אחר תפנה לקום,
ומבטה כואב, עגום,
וטרם תימלט תלחש סליחה;
ועת יקפא גופך בכפור בדידות,
אותה מילה, אותו הדהוד
יהיו לך לכסות ולשמיכה.

וכשתפשיר, והיא כבר נעלמה,
כמו נזכרת בדבר-מה
תצא, ודלתך תותיר פתוחה:
ולרוחות אין-בית ואין-שם,
בגוף כושל ומתנשם,
תלחש בקול ניחר את סליחתך.


יוני 2001