אני יושבת בשיעור,  בוהה בלוח בחוסר ריכוז. רואה-לא רואה,
נמצאת, אבל לא באמת. הפונקציה הלינארית לא ממש מעניינת אותי
כרגע, יש לי עניינים חשובים יותר להרהר בהם. כבר ניסיתי להכריח
את עצמי להקשיב למורה, אבל אני פשוט לא מצליחה להתרכז במה שהיא
אומרת. הפה שלה נפתח ונסגר ונפתח ונסגר... זה חסר סיכוי, נראה
לי שיש איזה קצר במוח שלי... איזה ביאוס, בחוץ הכל ירוק ויפה
ואני פה, בכיתה אפורה ומכוערת... אני צריכה חמצן!!!
טוב, אני חייבת לצאת מפה.  אין לי כוח. טוב, כשאני מגיעה לשלוש
אני קמה, ברור? ברור.
אחת, שתים, שלוש לקום! לא עבד, אני עוד יושבת. בואו ננסה
לחשוב בהגיון. כדי לנשום בחופשיות אני צריכה לצאת. עד כאן
מובן? יופי. עכשיו מגיע הקטע היותר מסובך- כדי לצאת אני צריכה
ל-ק-ו-ם. טוב, זה הגיוני. הנה קמתי, עכשיו צריך ללכת לכיוון
הדלת. המורה שואלת למה אני הולכת. כדי לצאת מהכיתה המסריחה
הזאת וכדי שאני אפסיק לראות את הפנים המכוערות שלך. לא, זאת
לא תשובה טובה. תבחרי: תשובה אחד, שתים או שלוש? אני יוצאת
לשתות, כואב לי הראש. איזה תשובה גרועה. טוב, נו, לפחות היא
נתנה לי לצאת.

הצעדים שלי נשמעים במסדרון. טוק, טוק, טוק... דלת פתוחה. "ולכך
היו השלכות נוראיות, כגון הדרדרות הכלכלה..." איך שומעים שהיא
מורה. עוד דלת. "ש-ק-ט! אני אעביר את השמות של כל המפריעים
למנהל!" הנה הברזיה. אני לא צמאה. מי זאת? רגע, רגע, אני מנסה
להזכר, זה לוקח זמן. אה, הסגנית. זאת הזדמנות טובה לקבל שחרור.
אם אני אעשה את עצמי ממש סובלת יש סיכוי שהיא תתן לי ללכת מפה?

טוב, ננסה.

-היי.
-לא, כאב לי הראש אז יצאתי מהכיתה.
-פשוט יש לי סינוסיטיס וממש כואב לי הראש!
כדאי לי לבכות? יש יותר סיכוי ככה.
-א...אב...אבל אין אף אחד בבית שיתן לי שחרור.
-לא, א...אני לא יכולה להתרכז בכלל.
-בשש ורבע.
טוב, מספיק לבכות. זה כבר פתטי. נו, לנגב את הדמעות.
-תודה.
היא קנתה את זה. נתנה לי שחרור.יופי. איזה מטומטמת היא.

רגע! קודם צריך לקחת את התיק מהכיתה. אה, וואלה.
-המורה, אני הולכת הביתה.
-כי הסגנית שחררה אותי.
שירי וגל חושבים שלא שמעתי שהם אמרו שאני אדישה כלפי הכל.
-טוב, תודה. ביי.

אאאווויייררר!!!
סוף סוף מחוץ לכלא הזה! כרגע קלטתי מה ששירי וגל אמרו. אני
אדישה?! מה פתאום.
היי, הנה משאית. הנהג נראה קצת מעופף כזה.
בווווום!
אוי, מתתי. חפיף, מה זה כבר משנה.