כואב לי. ונמאס לי. וזה כבר לא איזו סיבה אנוכית. אמא לא עשתה
לי כלום, אף חברה לא עיצבנה אותי, אני מרגישה בסדר, באמת. נמאס
לי שכל בנאדם בעולם הדפוק הזה דואג רק לתחת שלו. נמאס לי
שאנשים חושבים שיש בני אדם בעולם שאין להם את הזכות לאיזשהו
כבוד מינימלי. נמאס לי לפתוח ת העיתון ולבכות. לא רוצה לראות
לוויות, לא יהודיות, לא נוצריות, לא מוסלמיות. נמאס לי לבזבז
את הדמעות שלי באשמת אנשים בלי שביב של רגש או מחשבה. ומצד
אחד, המחבלים האלה, שקוטעים חיים של אנשים באכזריות שאי אפשר
לתאר, ואני יודעת שהמצב הזה לא ישתנה ולא ישתפר, ואולי היום,
ואולי מחר, יהיה עוד פיגוע, ועוד מתים, וזה מין כרוניקה צפויה
מראש, תכף עוד שם יתווסף לרשימה. אולי עכשיו הוא משחק עם
הילדים שלו, אולי הוא מבלה עם אשתו, עוד נמצא עם החברים באיזה
מסיבה, ואני חושבת עליו, עוד מעט אני אראה תמונה, וסיפור חיים,
כי אני יודעת שמישהו ימות, ומישהו יבכה, והעולם יאבד עוד מישהו
שיכל היה להגיע רחוק, השאלה היא רק מתי, ומי. אולי אפילו אני.
ומהצד השני יש במדינה שלי כ"כ הרבה אנשים אטומים בלי טיפת
אנושיות, שחושבים שזה שיש מחבלים, וכואב-מי כמוני יודע שכואב,
אומר שחיים של ערבי זה חיים שאפשר לזלזל בהם. מה כבר הם נחשבים
בדיוק? אז מה עם ערבים במזרח ירושלים צריכים לעמוד 24 שעות
בתור למשרד הפנים, ובסוף לא יכניסו אותם בכלל? אז מה שמשפחה
מנסה להבין במשך 3 שנים למה הבן שלה נרצח, ואין מענה, ואין
תשובות.
הכל בירוקרטיה סתומה אחת, החלון סגור, הטלפון מנותק, והעיניים
כבויות. האישונים נשאירים באותו מצב סטטי לא משנה כמה סיפורים
וכמה תחינות יגיעו אליהם. דמעה? מה זה? אני יהודי ולא אכפת לי
מערבים, הם יכולים מצידי להילקח לים ושישאירו אותם שם לטבוע.
אני פלשתינאי ולא אכפת לי שבתוך שניה 20 משפחות נהרסות, חיים
נקטפים, אנשים. עם לב, עם רגשות, עם בעיות, עם מחשבות. אנשים
ימותו. כל אחד חושב רק על עצמו והאינטרסים המלוכלכים שלו. אני
הכי צודק, ומי שמישהו אחר מרגיש או כבר לא מרגיש בכלל לא משנה
לי. ונמאס לי לחיות כמו ילדה מפונקת בבית 3 קומות עם דיוידי,
וטלוויזיה בכל חדר ופלאפון לכל אחד, ולהתלונן כי אין לי שוקולד
בבית, או כי המחשב עושה בעיות, או אפילו שחבר שלי עזב אותי
בזמן שברחבי המדינה המעוותת הזה, הועלם המעוות הזה, אנשים
מושפלים, מתענים, נפרדים מההורים שלהם, נפרדים מהאהובים שלהם,
נפרדים מהילדים שלהם. אנשים חיים מבלי שמישהו ייתן להם את
הטיפת יחס אנושי שמגיע להם. אנשים נרצחים מבלי שלמישהו יהיה
אכפת בכלל למה ואיך.  אנשים הולכים ברחוב וחושבים מתי יגיע
תורם. אנשים מתים. ואולי יום אחד זה יקרה אפילו לי, ומישהו
יעתיק את מה שכתבתי פה, ויפיץ את זה, אנשים יקראו, ויבכו,
ויגידו "כמה היא צודקת" ותעבור שעה, יום, והם ישכחו. ותהיה
אותה שחיתות ואותו הרג ואותו מצב ללא מוצא, ועוד בנאדם ימות
לחינם. עולם כמנהגו נוהג.