[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטי קינסקי
/
חלשת אופי

את יושבת על המיטה שלו, על הספה שלו, עוברת ממקום למקום והוא
נותן לך להרגיש כל-כך לא רצויה ואת מרגישה את הדמעות עולות לך
בגרון. כבר נמאס לך מלהחזיק אותן בפנים אבל את לא רוצה שהוא
יראה אותך בוכה אז את הולכת לשירותים, מתיישבת על הרצפה ובוכה
כמו שאת בוכה כל יום וחושבת למה הוא לא מתייחס אלייך, מה עשית
לא בסדר, מה לא מספיק יפה בך? את מתרוממת מהרצפה ובוחנת את
עצמך במראה. אולי אם האף שלך היה קצת פחות רחב או השפתיים שלך
קצת יותר עבות, אם היית יותר מתחשבת, פחות צינית, אם כל דבר בך
היה שונה... את מנגבת את הדמעות ויוצאת.
שוב מתיישבת על המיטה ושוב מתחילה לבכות והוא מנסה פעם,
פעמיים, חמש פעמים לשאול, לברר מה קרה ולמה את בוכה כי את
חשובה לו והוא לא רוצה שיהיה לך רע אבל די. כבר המון זמן את
בוכה ולו נמאס לחכות שיהיה לך כוח לספר מה מפריע לך אז הוא
כועס עלייך, כמה קל לו לכעוס עלייך במצבים האלה.
"את לא רוצה לספר," הוא אומר, "אל תספרי". את כל-כך רוצה שהוא
יישאר לידך גם אם לא יגיד כלום, שרק ילטף אותך בזמן שאת בוכה,
אבל לא, הוא קם והולך למחשב ועכשיו את כל-כך שונאת אותו כי את
שבורה ודומעת, מדממת מבפנים בצד השני של החדר וכל מה שאת רוצה
זה שהוא ישב לידך וייתן לך להרגיש שהוא אוהב אותך הכי שבעולם
אבל לא, "נמאס לו" הוא היה "מספיק סבלני איתך" אין לו כוח
אלייך יותר. הוא עובר למחשב ומדבר עם החברים החדשים שלו.
את כל-כך קלה להחלפה וכשאת כבר לא מסוגלת לסבול את חוסר היחס
ואת רעש התקתוקים של המקלדת ברקע את שמה על עצמך חולצה ומכנס
ומצהירה שאת יוצאת לטיול, "טוב" הוא ענה לך, "קחי מפתח." וככה
עשית, לקחת מפתח וירדת למטה, תחילה התיישבת על הספסל כמה דקות
בתקווה שהוא יחליט כן לרדת לחפש אותך, אבל לא, כרגיל, את משלה
את עצמך. הוא על המחשב ואת מאוסה, אבל זה בסדר כי שניכם יודעים
שכשתסיימי לבכות את תעלי חזרה למעלה, תייבשי את הדמעות, תמציאי
איזה תירוץ שיסביר למה בכית פתאום והכול יחזור להיות כרגיל.
אבל הפעם הדמעות לא מפסיקות לרדת ואחרי רבע שעה על הספסל מול
הבניין שלו נמאס לך ואת מתחילה לצעוד. צועדת ברחובות ת"א ובוכה
בקולי קולות, אנשים חולפים לידך ונותנים לך מבטי רחמים והזדהות
וכשהבכי שלך כבר נהיה קולני מידי ואת פתאום שומעת שאת בעצם
מדברת, יותר נכון צועקת לעצמך את כבר חוטפת מבטים מפוחדים
ומודאגים יחד. את אומרת לעצמך שזהו, זו הפעם האחרונה, עכשיו את
חוזרת אליו לדירה ואומרת לו, מספרת לו מה מפריע לך כבר כל-כך
הרבה זמן, למה את בוכה.

את בוכה כי את לא מצליחה לשכוח את אותה הפעם ששכבתם במיטה
וליטפת לו את השיער כמו שאת הכי אוהבת בזמן שהדבקת את כל חלקי
גופך לשלו על מנת להרגיש את כולו.
"איך את אוהבת אותי?" הוא שאל ואת הסתכלת עליו בעיניים גדולות
ואוהבות ושאלת,
"מה, מה זאת אומרת איך? אני פשוט אוהבת אותך." ונשקת לו על
המצח.
"טוב לא הבנת," הוא חיפש דרך להסביר את עצמו, "איך את מגדירה
לאהוב מישהו?"
"לאהוב?" הרהרת, "לאהוב מישהו זה כמו שאני אוהבת את החברה הכי
טובה שלי, אני אוהבת אותה בשביל מי שהיא, כי כיף לי איתה וכי
אני יודעת שהיא תמיד שם בשבילי." בזמנו, היה נדמה לך שזו תשובה
מספקת, בזמנו.
"יפה." הוא אמר, "עכשיו תגדירי להיות מאוהבת במישהו." לא הבנת
מה הוא רוצה ממך ומה הוא מחפש למצוא מהשאלות האלו אבל שיתפת
פעולה כי את תמיד אוהבת לדבר איתו וכי כנראה הייתה לו סיבה
מוצדקת,
"להיות מאוהבת, זה כמו שאני אוהבת אותך." חייכת אליו, "זה
להיסחף אחר מישהו לגמרי, להרגיש בעננים בכל פעם שהוא מתקרב
ולהתגעגע עשר דקות אחרי שהוא עוזב." הוא הסתכל עלייך מוזר והיה
נדמה לך שהוא לא הבין, אוי כמה טעית, אבל החלטת לנסות שוב
והמשכת, "כמה שזו קלישאה, לדעתי, להיות מאוהבת זה לרצות להיות
עם אותו מישהו עשרים וארבע שעות ביממה. הוא האדם הראשון שאת
חושבת עליו כשאת מתעוררת והאדם האחרון שאת חושבת עליו לפני שאת
הולכת לישון. למה אתה שואל?" היית חייבת לשאול. טיפשה שכמותך,
סקרנות יתר תמיד הייתה בעיה אצלך, מעולם לא ידעת להתאפק.
"לדעתי," הוא ענה, "לאהוב זה כמו שאת אמרת. לאהוב מישהו בשל מי
שהוא ולהעריך אותו בשל כישוריו."
"ולהיות מאוהב?" קטעת אותו,
"להיות מאוהב," הוא המשיך, "זה להיות עיוור, טיפש. להיסחף אחר
מישהו באופן מוחלט ללא כל קשר למציאות, המישהו הזה נהיה מושלם
בעינייך." שתקת, כי לא ידעת מה הוא רוצה ממך, לאיזו תשובה הוא
מצפה. "למשל אותך אני אוהב," הרגשת את עצמך מתהפכת, "אני אוהב
אותך בשביל מי שאת ואני מעריך אותך מאוד. אני חושב שאת אדם
נפלא. אבל לא 'סחפת' אותי, את לא האדם הראשון שאני חושב עליו
בבוקר ולא האדם האחרון שאני חושב עליו לפני שאני הולך לישון."

"זה לא הופך את האהבה שלך אליי למשעממת וסתמית?"
"לא, זה הופך אותה למציאותית ולא פרי דמיוני."
"טוב." אמרת והסתובבת לישון. מאז את מנסה להדחיק, לשכוח שהוא
אמר את זה כי את כל-כך צריכה שירחפו סביבך, שיתנו לך להרגיש
מושלמת, מוערצת, שיתנו לך להרגיש שאת אחת ויחידה, מיוחדת
ולפעמים גם הוא מצליח ובאותו רגע את כולך קורנת עד שאת נזכרת
שלא, הוא לא מאוהב בך, הוא "מעריך" אותך, אבל את חברה שלו אז
הוא כנראה "מעריך אותך פלוס" כי אחרת למה הוא היה איתך? אז את
מוותרת על ההרגשה בשבילו, חלשת אופי שכמותך.

את בוכה כי את נזכרת בכל המקרים שהיו מאז אותו פעם שהוא גרם לך
להגדיר התאהבות, את נזכרת בפעם ההיא שהזדיינתם בבית של ההורים
שלו וכמה את שונאת את העובדה שבבית הקירות דקים ושמתם מוזיקה
כדי שלא ישמעו אתכם ותוך כדי שאתם שוכבים הוא פתאום מסתובב
ומפנה לך את הגב. את לא שואלת. את מחכה שהוא יסביר אם ירצה ואם
לא ירצה, זאת החלטה שלו. את לא תלחצי. את ממשיכה ללטף לו את
השיער ואחרי כמה דקות הוא מסביר שזה שיר שהזכיר לו מישהי מן
העבר.
את רוצה לצעוק, לזעוק ולצרוח עליו. איך הוא מעז לחשוב על מישהי
אחרת כשהוא בתוכך, איך הוא מרשה לעצמו, מאיפה החוצפה?!
"אני מצטער," הוא לוחש, "את כועסת?" הוא שואל,
"לא."
"את בטוחה?"
"כן."
"יופי." הוא מנשק לך את הצוואר שעכשיו מופנה אליו ואתם נרדמים.


את בוכה כי את יודעת שרק לפני כמה שבועות הוא אמר לך, "את
יודעת מתוקה, לפעמים אני תוהה אם אני אוהב אותך ואז את עושה את
אחד מהדברים המתוקים שלך שרק את יודעת לעשות ובאותו רגע אני
יודע. אין לי ספק שאני אוהב אותך." ואת יושבת לידו, משחקת לו
בשיער ולא בטוחה אם זה דבר טוב או לא, הוא מפקפק?
מעולם לא פקפקת באהבה שלך אליו, זה אולי הדבר היחיד בעולם שלא
פקפקת בו. בחברויות שלך, במשפחה שלך, בכישרון שלך - בכולם
פקפקת.
אבל האהבה שלך אילו תמיד הייתה הדבר הכי בטוח והכי אמיתי
שהרגשת.

אז הפעם את חוזרת לדירה שלו והפעם את תגידי לו שאת לא מסוגלת
יותר להיות מאוהבת כשאת מוערכת, שאת לא מסוגלת לרחף ולהיסחף
כשאת יודעת שהוא מקורקע.
כואב לך, כי את יודעת שיהיה לך קשה בלעדיו ומהמקום שבו את
מרחפת הנפילה תהיה כואבת, כואבת מאוד וסביר להניח שתשברי כמה
חלקים אבל את יודעת שאת חייבת, את מסוגלת, את תהיי בסדר.
את עולה את המדרגות לדירה החדשה שלו עם הקירות העבים שבדיוק
סיימת לעצב בדיוק כמו שאת אוהבת ובדרך למעלה את מחפשת את
המפתחות ונכנסת לדירה, "איפה היית?" הוא שואל,
"טיילתי"
"טוב." את מתיישבת על המיטה והוא מתיישב לידך, מלטף אותך, מחבק
אותך ואחרי המון שכנועים את אומרת לו, מספרת לו למה את בוכה
ובדיוק ברגע שאת מתכוונת לומר לו שזהו, נמאס לך, את עוזבת! את
נשברת ומדביקה את עצמך אליו כמו תינוקת, כי כל-כך התגעגעת בשעה
שלא היית איתו ואת מחליטה להישאר,
כי הפעם, באמת יהיה טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי זה הבחורצ'יק
האדום פה בצד
ימין למעלה ?


סתם מסקרן אותי
לדעת. זה הכל


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/03 18:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטי קינסקי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה