תמימות נשכחת,
מילות ילדה קטנה,
פתאום מגלה את העולם,
לפתע מבינה.
ולמה כל מי שקולו היה לה חומה
שובר אותה ועוזב?
חשבה לה
כמה נפלא יהיה להיות גדולה,
ונבהלה.
ילדות מתנדפת,
והעיניים משחירות,
איך תמיד אומרים - כשתגדלי תביני
ועוד אין לה שום תשובות.
ולפתע הטוב תמיד מפסיד, ומסיכות יש כל הזמן,
ומשאלות לא מתגשמות
הן רק חולמות
ונעלמות.
מה שהיה כ"כ צלול
משתכשך עכשיו בתוך הבוץ
מנסה להציל, לצאת, לעוף שוב
לברוח ולפרוץ
וזה סוגר עליו, דוחף אותו, כולא אותו בפנים
בתוך חומות הצביעות בין רובי השתיקה
מנסה ילדה אחת
לברוח מהמכה.
קנאה צובטת,
שקר צורב,
האמון עוד רגע פג,
והפצע מתרחב.
חלומות על בועות עשן מדלגות במורד כביש תכול,
והחלום עבר, נגמר
עוד אדם נשבר
כבר מאוחר.
מה שהיה כ"כ צלול
משתכשך עכשיו בתוך הבוץ
מנסה להציל, לצאת, לעוף שוב
לברוח ולפרוץ
וזה סוגר עליו, דוחף אותו, כולא אותו בפנים
תחת ענני ייאוש בין מפלים של דם
מנסה ילדה אחת
לתקן את העולם.

יצליח לה?