השמש זרחה בחוזקה אבל הרוח נשבה ועלי השלכת  עפו.
החורף מתקרב, חשבתי לעצמי וחייכתי. התיישבתי על הספסל
והתרגשתי, כמו בכל פעם.
מולי עברו זוגות מאוהבים, ילדים שליקקו גלידה, ספורטאים ואנשים
שטיילו עם כלביהם.
האם הוא מתרגש כמוני? חשבתי לעצמי והנחתי לבדי את התשובה.
נאנחתי.
נעצתי את מבטי בילד שליקק את הגלידה, הוא התיישב על הדשא ופיו
היה מלוכלך בשוקולד.
הגלידה נזלה על ידיו, וחולצתו היתה מעורבבת עם כתמי הגלידה.
הוא היה שקוע בה, והשקיע את כל האנרגיות שלו בזלילתה. זה היה
יפה בעיניי.
"אני שונא פקקים!" הוא הגיע והתיישב על הספסל, מכניס את המפתח
לתוך התיק. הבטתי בו וחייכתי.
כמה יפה הוא, חשבתי.
"כמו כולנו..." אמרתי והוצאתי את הסיגריה מהכיס. "אש?" פניתי
אליו. והוא הוציא את המצית והדליק לי.
שאפתי. " את חייבת להפסיק עם זה" הוא אמר לי בפעם המי יודע מה.
"אני לא חייבת אני יכולה" עניתי.
"את רוצה למות בגיל 40 מהתקף לב?, מה זה שווה שאת הולכת לחדר
כושר, אם את מכניסה את הזבל הזה לגוף שלך?" הוא היה עצבני וזה
לא היה הזמן להגיד לו שגם לשם הפסקתי ללכת.
הוא נאנח והביט על הילד. "תעזוב אותי כבר, אם אתה עצבני תגיד
שאתה עצבני אל תוציא את זה על הסיגריות", עניתי. הוא שתק.
"אז מה קרה הפעם?" שאלתי ולא היתי בטוחה שאני רוצה להכנס לשם.

"כלום..." אמר וידעתי ששיקר.
"אם לא תגיד, אני לא אוכל לעזור לך"
"את גם ככה לא תוכלי לעזור לי"
"אם לא תנסה, לא תדע"
"תסמכי עליי"
נפגעתי. בכל פעם כאשר אני מרגישה שבורה, אני מתקשרת אליו והוא
מגיע, מנסה בכל כוחו לעזור לי, אפילו אם הוא לא מצליח זה עושה
לי טוב כי אני יודעת שהוא מנסה. הוא תמיד מנסה. זה מה שאהבתי
בו. לפעמים החיבוק שלו ריפא אותי ולרגעים היתי בטוחה שהכל
הסתדר, אך כאשר הרפה והלך לביתו ואני נשארתי לבד, נזכרת במגע
החם שלו, היתי נשברת שוב.
הוא נתן את כולו, לכולם, בין היתר גם לי והרגשתי טוב. במשך
תקופה מסויימת רציתי יותר מחיבוק חם ומגע אבהי, רציתי מעבר,
אבל כמו תמיד פחדתי.
"אז...מה היה דחוף?" הוא שאל. ולפתע הרגשתי שאני לא מסוגלת.
ברגע שהתיישבתי על הספסל ידעתי שלא אוכל.
"זה לא משנה כבר..." עניתי.
"כל הפקקים האלו בגלל שזה לא משנה?" הוא שאל והמשיך להביט בילד
מלקק את הגלידה.
ליבי דהר וכמעט שהקאתי. הרגשתי פחד עצום, כמעט ולא הרגשתי את
גופי. הדמעות כמעט זלגו.
"כן, בפעם אחרת, זה שטויות..." גמגמתי. לא הייתי מסוגלת לדבר.
"חבל, אני יודע שזה חשוב"
לעזאזל איתו, הוא מכיר אותי טוב מדיי. לא יכלתי לומר לו. לא
ידעתי אם אני שלמה עם ההחלטה הזאת, לא לראות אותו לעולם. אולי
אני אצליח להתגבר, אולי לא כדאי להיות פזיזים, אבל מצד שני,
כבר שנה שלמה אני אומרת את זה לעצמי. העשן של הסיגריה חנק אותי
והתחלתי להשתעל בחזקה.
"לעזאזל איתך ועם הסיגריות שלך!" הוא כעס.
"תעזוב אותי בשקט." הרגעתי אותו. לפחות ניסיתי.
דמעה זלגה. מחיתי אותה במהירות.
הסיגריה נגמרה ואחריה שלפתי עוד אחת.
הילד סיים את הגלידה וניקה את ידיו  ופיו בחולצה. הוא רץ לאמו
והיא רק הביטה, קראה לו "מלוכלכי" ופרעה את שערו. הם אחזו
ידיים, הלכו במעלה השביל ונעלמו. עקבנו אחריהם במבטינו, שנינו,
בלי לומר מילה.
"אני הולך. אם תתחרטי, יש לך את המספר שלי" הוא אמר והרגשתי
הקלה.
"להתראות" עניתי. הוא התרומם הביט בי, נשק בראשי, הסתובב והלך
במעלה השביל. הוא נעלם.
מעכתי את הסיגריה על הרצפה ודרכתי עליה בחזקה עד שהתפוררה
לגמריי.
נשמתי עמוק והתחלתי לבכות.

למחרת  בוקר, ראו מבעד לחלון  את טיפות הגשם זולגות. היה
אפרורי.
כמו מצב רוחי.
היתי מבולבלת. הלב לא הפסיק לפעום כי ידעתי שאני חייבת להחליט.
וככל שידעתי שההחלטה שלי נכונה הרגשתי רע יותר. היתי  תלויה
בו, התמכרתי אליו, לקול שלו, למגע שלו, לידיעה שהוא שם איתי.
לא ידעתי אם אעמוד בזה, בניתוק ממנו.
שכבתי על הספה הירוקה ונאנחתי. היתי מוכרחה לעשות משהו ומהר.
הטלפון היה מונח לידי. הבטתי בו מספר דקות, מהססת. חייגתי לאט
את המספרים. 0-5-5...חושבת אם להמשיך. המשכתי.
הוא ענה. שתקתי. בלעתי את הרוק. "אתה צריך לבוא, הפעם באמת..."
עכשיו ידעתי שאין דרך חזרה.
"אני בדרך" הוא ניתק. ולאחר דקות ספורות הוא הגיע, פתח את
הדלת, הביט בי והתיישב על הספה מולי.
"תוציאי את זה כבר" הוא אמר.
נשמתי עמוק.."אני פשוט...חייבת לדבר איתך.."
"תדברי..." הוא נשם עמוק יחד איתי. מה את עושה לעזאזל?! צעקתי
מבפנים, את לא יכולה להגיד את זה!
"החדר כושר...אני הפסקתי ללכת...ו..." התחלתי לגמגם.
"למה הפסקת ללכת...?" הוא ניסה להבין.
הדמעות התפרצו החוצה בהמוניהן. "אוף, לעזאזל, זה לא החדר
כושר!" צעקתי והוא אחז בידי.
"אז מה זה...?"
"זה אתה...ואני" חשבתי שאני מתמוטטת. אסור לך להגיד!, זה יהרוג
אותך. חשבתי לעצמי.
"מה אתנו...?"
"אני אוהבת אותך..." התחלתי לומר. אחיזתו החלה להתחזק.
"אוהבת יותר ממה שאתה חושב..." ליבי דהר והדמעות הרטיבו את
פניי, הרגשתי מבולבלת אבל המשפט הזה הרגיע אותי.
"אני מאוהבת בך כבר שנה" הוא שתק והקשיב לי.
"אני יודעת שזו הפתעה עבורך, אבל החלטתי שאני לא יכולה להמשיך
ככה, אני לא מסוגלת. אנחנו חייבים להפסיק את זה, את הקשר
בנינו"
שתקנו שנינו ושמענו את טיפות הגשם משקות את האדמה הרכה. כמו
שהיא היתה צמאה לגשם, אני היתי צמאה לתשוקתו כלפיי וידעתי שזה
לא יקרה.
"אני ידעתי... באותו יום בפארק, ידעתי שתגידי את זה..." הוא
אמר לפתע.
"אבל איך?" שאלתי מופתעת.
"אני מכיר אותך..." הוא אמר והחל למחות את דמעותיי.
הוא התקרב והביט ישר לתוך עיניי -  מבט חזק שהרבה זמן לא הביט
בי. לרגע חשתי כאילו חדר לתוכי. הוא ליטף את לחיי ואני אחזתי
בידיו. "אני מצטערת..." אמרתי.
"אל..." הוא ענה והחל להתקרב עד ששפתיו נגעו בשפתיי. הוא הביט
בעניי, אחז בראשי ונשק לי. עצמתי עניים, חשתי את מגעו הרך
בשפתיי, את לשונו מתערבבת עם לשוני והתענגתי. במשך שנה חלמתי
על הרגע הזה. התנשקנו עוד ועוד.
בפעם הראשונה ניתקתי את מחשבותיי והתמקדתי ברגע. במגע שלו,
בנשיקות שלו.
כאשר שנינו הינו ערומים, בפעם הראשונה בחיי, לא פחדתי, לא
נלחצתי, הרגשתי שלמה.
באותו רגע הבנתי את עצמת האהבה שלי אליו. השתוקקתי אליו כמו
עיוור שמשתוקק לראייה, כמו ילד שמשתוקק לשוקולד, כמו אישה
שמאוהבת בחבר הכי טוב שלה.
גמרנו. שכבנו זה ליד זו, הוא חיבק אותי ונרדם. אני הבטתי
בנשימותיו. טיפות הגשם פסקו ורק הרוח נשבה בחוזקה. התחלתי
לבכות. שוב.

התעוררתי. היתי מכוסה. שכבתי לבד על הספה. התיישבתי. סרקתי
במבטי את הבית  וחיפשתי אותו. בגדיו שהיו פזורים על הרצפה
נעלמו. היה סוער, רעם נשמע. בחלון ראיתי את הגשם דופק בחוזקה
.
לבשתי את החולצה שהיתה זרוקה מתחת לספה וקמתי. צעדתי מספר
צעדים והבחנתי בפתק מונח על השולחן. קראתי אותו:
היתי חייב ללכת, אני מצטער. אני אתקשר מאוחר יותר. מבטיח.
קימטתי אותו וזרקתי בחוזקה על הרצפה. נכנסתי למקלחת ונתתי למים
לשטוף אותי. המחשבות התרוצצו והרגשתי קטנה ועלובה. התיישבתי על
רצפת האמבט ונתתי לדמעות לזלוג ולמיים לנקות אותי.
נזכרתי בכל נשיקה, בכל מגע במקומות שמעולם לא חשבתי שייראה
והדמעות המשיכו לשטוף אותי.
סיבנתי את גופי בסבון, והרגשתי מלוכלכת. התנגבתי ונמנעתי
מלהביט במראה.
שתיתי קפה, חזרתי לסלון, אספתי את הבגדים וזרקתי לפח. הבטתי על
הספה הירוקה שלפתע נראתה מזוהמת גם היא.  נכנסתי לחדר השינה
ונרדמתי.

הוא לא התקשר. שבועיים לאחר מכן פגשתי בו במקרה בפארק.
התיישבנו על הספסל ושתקנו.
הפעם בהינו בילד אחר מלקק את הגלידה, זו היתה גלידת וניל והוא
נזהר בקפידות לא להתלכלך.
היה חמים.
"אני מצטער" הוא אמר לפתע.
"אני אוהב אותך, אבל אני מבולבל. אני זקוק לזמן"
שתקתי. נשברתי .
"קח אותו" אמרתי ועשנתי את הסיגריה.
"זה יהרוג אותך, הזבל הזה.." הוא אמר.
"לא איכפת לי" לרגע אפילו קיוויתי שזה יקרה.
המשכנו להביט בילד ולשתוק.
מאז לא דברנו.