שני פועלי בניין יושבים על פיגום, אוכלים ארוחת צהריים, השמות
שלהם לא ממש חשובים. הם אוכלים בשקט, כל אחד עם הכריך שאשתו
הכינה לו, לא מדברים. פתאום הראשון אומר "בוא נפתח חנות". השני
שותק כמה רגעים ואומר "מה נמכור?" הראשון חושב כמה רגעים, בוהה
באוויר, מהקומה ה- 46 עליה הם יושבים ואוכלים, ואז עונה
"פחזניות". השני חושב כמה רגעים, "פחזניות?" "כן, פחזניות
לבנות". "יש סוג אחר של פחזניות"? הראשון חושב כמה רגעים, מנסה
להזכר בכל הפחזניות שאכל מאז שהיה ילד ואומר "מה זה משנה?
נמכור פחזניות לבנות". "אתה בטוח לגבי זה? תסתכל על העולם,
הכלכלה נופלת, מיתון נוראי, לאף אחד אין כסף ואתה רוצה לפתוח
חנות לפחזניות לבנות?" "כן". "ואיפה נפתח אותה?". "ראיתי שלט
חנות להשכרה באיזה מרתף בדרום תל-אביב. נמכור פחזניות לבנות".
"פחזניות לבנות?" "כן". "...טוב".

קומיקאי וחבר שלו הולכים ברחוב, משוחחים על מה שיש לשוחח,
ורואים שלט "פחזניות לבנות" וחץ למרתף של בניין. הקומיקאי
עוצר, מסתכל על השלט, מסתובב לחבר שלו ואומר "תגיד, יש סוג אחר
של פחזניות"? "לא יודע, אתה רעב"? "לא רעב רעב, אבל לא יזיק לי
איזה משהו קטן".
אחרי חמש דקות שניהם יוצאים מהמרתף, כל אחד עם מגש כזה
מאלומיניום. "דווקא לא רע הדברים האלה, מה?" אומר הקומיקאי.
"לא רע בכלל". הם ממשיכים ללכת בדממה עוד מספר דקות, כל אחד
מחזיק במגש האלומיניום המלא בפחזניות לבנות שקנה. הקומיקאי,
בניסיון לשבור את הדממה, אומר "אנגלי, צרפתי וישראלי נכנסים
לבר..." החבר קוטע אותו "תגיד לי אתה, תסתכל על העולם, לפני
שנתיים התאומים קרסו, לפני שנה התחיל הבלגאן בעירק, ואתה
מתפרנס מלספר בדיחות על העולם הזה, שאף אחד לא יודע מתי תפרוץ
בו מלחמת עולם שלישית"? הקומיקאי עוצר, מניח את מגש האלומיניום
על המדרכה ואומר "התאומים קרסו, המלחמה בעירק התחילה ואתה אוכל
פחזניות לבנות כשבא לך, אז מה? אני מספר בדיחות, זה עושה לי
טוב וזה עושה טוב לאנשים אחרים". החבר חושב כמה רגעים ואומר
"נו טוב, תרים את המגש ובוא נמשיך ללכת".

אימא ובת הולכות ברחוב, מדברות על דברים שאימהות ובנות מדברות
עליהן, ורואות שלט "פחזניות לבנות" וחץ למרתף של בניין.
"נכנס?" שואלת הבת. "למה לא?" עונה האימא. אחרי חמש דקות הן
יוצאות, הבת מחזיקה שקית שבתוכה יש מגש אלומיניום עם פחזניות
לבנות בתוכו. הן הולכות בדממה מספר דקות כשפתאום הבת אומרת
"אימא, אני בהריון". האם עוצרת, המומה, מסתובבת אל הבת ושואלת
"מי האבא?" הבת עונה "לא יודעת". לאחר כמה רגעים של שתיקה האם
אומרת "תגידי לי, בעולם הזה, כשכל-כך הרבה משפחות חיות בלי
אוכל, כשאמהות חד הוריות נלחמות כדי לקבל עוד קצת כסף כדי
להאכיל את הילדים שלהן, כשויקי כנפו צועדת ממצפה רמון
לירושלים, כשילדים מתים בפיגועים, בתאונות דרכים ובצבא, את
רוצה לגדל ילד לבד?" הבת לא אומרת כלום, רק מסתכלת לאם עמוק
עמוק לתוך הלבן של העיניים. האם אומרת "טוב, את צודקת" והן
ממשיכות ללכת.

במרתף בבניין בדרום תל-אביב, שממש מעליו יש שלט "פחזניות
לבנות" עם חץ לתוך המרתף, יושבים שני מוכרי פחזניות. פעם הם
היו פועלי בניין וישבו על הפיגום בקומה ה- 46 ודברו על לפתוח
חנות פחזניות לבנות. את הרעיון הם העלו לפני 20 שנה, היום הם
כבר בני 55. מאז הם כבר עשו הרבה כסף, בעיקר בזכות זוגות של
אנשים, שהרבו לדבר על העולם ובמקרה עברו ברחוב שבו החנות שלהם
ממוקמת. שניהם יושבים בשקט, אוכלים את ארוחת הצהריים הקבועה
שלהם - פחזניות לבנות וכוס תה. הראשון שובר את השתיקה ואומר
"תסתכל על זה ככה, העולם הוא אותו עולם, לא משנה מה, מה שמשנה
זה זווית הראייה שלך".