"...אנחנו ידידים,
ממש כמו אחים,
מכירים כבר 3 שנים.
הייתי בשבילך כשבכית,
הייתי לידך שרצית,
ותמכתי כשלבחורה הנכונה חיכית.
עברו שנים,
שעות, ימים, חודשים,
ומצאת לעצמך חברים חדשים.
פגשת לך בחורה חדשה,
ואותי שכחת כמו נעל ישנה.
פתחתי את עייני והתעוררתי,
והבנתי שכבר ממזמן בך התאהבתי,
אך מכול הסיפור, רק סבלתי..."
לפני 3 שנים, במסיבת יום הולדת של חברתי, הכרתי בן אדם מיוחד,
בהתחלה לא ממש שמתי לב אליו, כי בתקופה הזאת עוד הייתי "דלוקה"
על מישהו, איכשהו, יצא ששחקנו "אמת או חובה" {איזה ילדים
בוגרים היינו...} וכול הזמן יצא שהיינו צריכים להתנשק - ולא
התנשקנו...
היינו בקשר המון זמן, ולפני החופש הגדול - מישהי שהיתה אמורה
להיות חברה שלי, סיכסכה ביננו, כך שהקשר שלנו - דיי התנתק...
לא ממש היה לי איכפת, כי בכול מקרה, הייתי בתקופה הזאת מאוהבת
במישהו אחר...
אחרי כמעט שנה (...) שמתי לב אליו בטיול השנתי, ממש בסיבה
מוזרה - שנינו היינו היחידים שנשארו באוטובוסים כשכולם הלכו
"לקרוע" את המסלול...זה היה הכי מוזר, כי לא ראיתי אותו...
למרות שהוא היה בשיכבה שלי...
דיברתי איתו- ושאלתי אותו, למה הוא מתעלם ממני ולמה לא דיברנו
עד עכשיו, אז הוא סיפר לי שה"חברה" סיכסכה ביננו ועל מה,
דיברנו עוד קצת, וממש התחברנו...
עברה שנה...
היינו ידידים כל כך טובים, היינו יכולים לדבר בטלפון שעות על
גבי שעות..
אחרי החופש הגדול (הראשון אחרי שלא דיברנו) הוא נסע עם החברים
שלו לחופש באילת, החברים ה"חמודים" שלו קילקלו אותו מקצה לקצה,
הוא נעשה פשוט מגעיל - ושכח אותי לגמרי.
החברים שלו הכניסו לו לראש - שהוא פשוט אלוהים.....!
הוא התייחס אליי ואל החברים הישנים שלו כמו זבל - ואפילו לא
דאג לדבר איתי או אם אף אחד...
זאת בערך התקופה שפקחתי לעצמי את העיניים והבנתי שאני מאוהבת
בו, וזה רק העצים את הכאב של ההפסד של חבר כל כך טוב...
הפסדתי אותו פעם שנייה...
בשלב כלשהו גיליתי לו שאני מאוהבת בו, הוא דיי... לא התייחס
ותפס מעצמו יותר מידי...
והלך על הגישה של "מה איכפת לי, גם ככה כולן מתות עליי..."
מאז היינו נפגשים לסירוגין, אחרי הבית ספר - יושבים רק שנינו
ויורדים אחד על השנייה בלי סוף, רבים, מתעצבנים, והולכים
לדרכינו..
חוץ מפעמיים...
פעם הראשונה - שהוא אמר לי בטלפון שהוא מתחרט שהוא לא נישק
אותי שהיתה לו האפשרות.
ופעם השנייה- שהוא רצה לנשק אותי, ואמר את זה בדרך מאוד מוזרה,
ולא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, ואמרתי לו - לך תחפש... או משהו
בסגנון הזה...
אני לא מבינה מה עובר עליי, הוא הבן אדם שהכי מבין אותי בעולם,
אני משום מה מרגישה ממש קשורה אליו, אולי בגלל שהכרתי אותו
והתחברתי אליו כל כך, הוא הבן אדם היחיד שיגרום לי לצחוק עד
דמעות, ואז להחליף את הדמעות, לדמעות של כאב...
הוא כבר דאג שתיהיה לי הרגשה של חרא...כול הזמן...
יצא לנו לדבר. אולי פעם אחת בחודש - שנתקלנו והתחלנו לרדת אחד
על השנייה בלי סוף, כאילו אנחנו בכלל לא מכירים ושונאים אחד את
השנייה, זה היה ממש גיהנום בשבילי, כי רציתי שניהיה קרובים,
בין אם זה בתור ידידים או בכל צורה כלשהיא...העיקר שהוא ידע
שאני פה בשבילו, ולפעמים .. (שמתחשק לו) שהוא יהיה בשבילי..
עברו חודשים...חשבתי שהתגברתי עליו...
והגענו למסיבת סיום של כיתה י"ב, אמרתי לעצמי, זהו, זאת
ההזדמנות האחרונה שלי לדבר איתו, יותר אני לא אראה ולא אדבר
איתו, אמרתי לעצמי בלב It's now... or never...
וניגשתי אליו, דיברנו כמה דקות, וממש, כאילו חזרנו להיות אותם
זוג שובבים, הצקנו לאחרים כמו בעבר, צחקנו והתחבקנו...
כשישבנו באוטובוס - שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא ולשבת איתי,
לדבר, אתם יודעים, עברה כמעט שנה בלי שדיברנו...
והוא העדיף ללוות ידידה פוסטמה שלו הביתה, למרות שהיא גרה איזה
מאה ק"מ מהבית שלו...
איזה עצבים..
הפסדתי אותו עוד פעם...פעם שלישית (גלידה).
מאז לא דיברנו...
לא ראיתי אותו..
לא שמעתי ממנו...
אז אם אתם רואים אותו (שם שמור במערכת..מה חשבתם?! שאני אפרסם
את השם שלו?!? :-} ) תמסרו לו שאני עדיין מחכה לו, מחכה לרגע
שהוא יזכור אותי, כי אני מתגעגעת כול כך...
ותגידו לו...
שאני עדיין מחכה לנשיקה שלי. |