על החוף מסתתרת בחשכת הלילה הלכה, כווית מגע הסיגריה שצרב בה
מעל שפתיה הכאיבה לה מאוד, דמעות נעצרו בעיניה, לא, לא אבכה,
לא אראה לאיש  שאני בוכה.

ניזכרה באותו יום עת קפץ מחלון חדרה בקומה השניה, אביה דפק על
דלת חדרה הסגורה והוא שטיפס על העץ שצמח בחצר  וניכנס לחדר
מבלי שאיש בבית ידע, אמר לה:  אני יוצא- ניסתה לעצור בו, אך
חששו מתגובת אביה הניזעמת דחפה אותו לצאת דרך החלון ולקפוץ
מטה.

כבר אז, אמרו הוריה כי לא מסכימים שתתראה עימו, לא תוכל לספר
להם מילה, אימא הנירגנת תאמר לה "אמרתי לך" ושוב איימו הדמעות
ולפרוץ, לא, חשבה בליבה לא אספר זאת לאיש. גם לברוח אין לי לאן
מפניו, חשה כי כל הדלתות נינעלו אחריה, רק לכאן אני יכולה
לברוח ממנו בלילות.

ברחוב הסמוך לים החלה תנועת המשאיות הפורקות את מצרכי המזון,
שיכור מזוקן התנודד לעברה, פסעה בשקט על החול מנסה לחלוף
מצידו, שלא יציק לה.

הכל היה יכול להיות  ניפלא, אהבה את ארווין בכל ליבה ואחרי
שעברה לגור בביתו, גילתה את כך שהוא מכור לטיפה, בערבים היה
הופך לאיש אחר, איש שלא הכירה, כלבה היה קורא לה, והיא כמו
חתלתול קטן שזכר מכותיו בה עוד על עורה היה, התחבאה מאחרי הספה
בחדר המגורים.

משלא הסתפק במכות והחל לכבות עליה סיגריות, נימלטה לים.

הדמעות שוב מילאו את גרונה, לא, אני לא אבכה, אף אחד לא יראני
בוכה.

השחר עלה, אספה את עצמה והחלה צועדת במעלה הרחוב לכיוון תחנת
האוטובוס, אסע הביתה
כשהבוקר מגיע הוא נירגע, אמרה לעצמה.

אף אחד לא אמור לדעת מזה, סיננה לעצמה תוך כדי שהיא עולה
לאוטובוס והנהג שברך אותה בבוקר טוב בכל החודש האחרון אינו
מוותר ושואל "אולי בכל זאת תגידי לי היכן את עובדת?".