בחצר רחבת ידיים אני עומדת, ילדה קטנה, זוג צמות ארוכות מונחות
על גבי, לגופי שמלה נקיה ומעומלנת מבד פשתן גס שאמא תפרה (ידי
זהב היו לה לאמא שלי.) ולרגלי נעליים שחרטומן חתוך (שתהיינה
טובות למספר שנים) השעה שעת בין ערביים, ריח תבשילים נישא
באויר, ומבעד לחלון אחד הבתים נשמע קול טנור גברי בשיר עם
איטלקי.
אני רוכנת לערוגת הירקות של אימי, קוטפת תבלינים שביקשה שאביא,
כאשר אני שומעת אותה, את הגב' שוורץ, אמא אמרה שהיא אשה בודדה
ואין להפריע לה, והסתירה הזו אינה מתיישבת עם הגיוני התמים,
ודווקא בשל כך אני מתמלאת בסקרנות לגביה.
אני מתקרבת לגדר ורואה אותה עומדת מתחת לעץ האגס שבחצרה,
ומנהלת ויכוח קולני עם דמות מסתורית, אני נעמדת על קצות
אצבעותי ומנסה לראות את הדמות בה היא מטיחה האשמות, אלא ששום
דבר לא נגלה לעיני, חוץ מאשר הגב' שוורץ המנופפת בחוזקה
אגרופיה באויר.
לפתע היא מבחינה בי בזוית עינה ומשתתקת, היא מפנה את מבטה
לעברי חוקר וחשדני, ומתחילה לצעוד לעבר הגדר המפרידה בין
חצרותינו.
אני עומדת שם ממוסמרת לאדמה, אחוזת אימה אך סקרנית יותר, וכאשר
היא מגיעה לגדר מבטה לפתע מתרכך ואור מציף את פניה, היא מושיטה
זרועותיה לעברי ומתחילה לבכות:
"מאן מיידלע...מאן שיינה מיידלע..."
אני נרתעת לאחור ונופלת בזרועותיה של אימי הגוערת בי:
"אמרתי לך לא להפריע לגב' שוורץ, בואי הבייתה כבר מאוחר"
היא ממלמלת דבר מה בשפה לא ברורה וגוררת אותי אחריה הבייתה.
קול זעקות השבר של הגב' שוורץ נשמע בחלל האויר, ואני עוד
מספיקה לראות את מר שוורץ אוחז בכתפיה מרגיע ומחבק ומוביל אותה
לביתם.
בלילה אני חולמת על דרקונים חביבים וחייכנים המפתים אותי לרכב
על גבם, וכאשר אני ניאותה לכך, הם הופכים במפתיע להיות הגב'
שוורץ המנסה לחנוק אותי בחיבוקה האוהב...
אני מתעוררת משנתי וחומקת בלאט לחצר, אני חייבת לחקור את סודה
של הגב' שוורץ, ושם אני שוב רואה אותה, פנס הרחוב מטיל צללים
על פניה, והיא מנהלת ויכוח סוער עם אותה דמות מסתורית, אלא
שהפעם כאשר היא מבחינה בי היא פורצת בזעקות מקפיאות דם, אני
נסה כל עוד נפשי בי, וכל אותו זמן מהדהד באוזני משפט אחד החוזר
על עצמו שוב ושוב: "מאן מיידלע...מאן שיינה מיידלע..."
באותו לילה הם באו לבושים לבן, הם כפתו אותה בכתונת ארוכת
שרוולים ולקחו אותה הרחק משם, למול עיניהם הטרוטות של דיירי
הרחוב שהקיצו משנתם, ויצאו לחזות במתרחש בבגדי השינה ובשערם
הסתור, ורק אמא חיבקה ועירסלה אותי בזרועותיה ולחשה לאוזני:
"הש, הש, דובשנית אמא פה" ואני הבטתי בגב' שוורץ וליבי הפעוט
יצא אליה, לאשה המבולבלת.
מאז לא ראיתיה, אך היא הקפידה לפקוד את חלומותי לעיתים קרובות,
ובמשך השנים למדתי לא לפחד ממנה ואף לאהוב אותה...
כאשר גדלתי שאלתי אודותיה את אמא אך היא פטרה אותי במשפט קצר:
"אשה מסכנה" ולא הוסיפה.
המלאכית שלי נרדמה זה מכבר שלווה ורגועה בזרועותי, אני משכיבה
אותה בעדינות במיטתה, מסיטה תלתל סורר ממצחה, וסוגרת חרש את
דלתה.
כעת משאני מבינה כי שנתי נדדה לה הרחק ממני והלאה, אני שמה
פעמי למטבח, להכין לעצמי קפה, תוך כדי הצתת הסיגריה מבטי נופל
על מודעת אבל בעיתון הערב אשר פרוש על שולחן המטבח, במודעה
קטנה בתחתית העמוד נכתב:
"בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של
צפורה שוורץ ז"ל
בטרם מטשטשות האותיות למול עיני אני מזהה את הכתובת לניחום
האבלים.
מוזר, אך כל השנים הללו לא ידעתי כי שמה הפרטי היה צפורה.
גוש של דמעות מתכדרר בגרוני, ותחושה חזקה של צער וכאב פושטת
בגופי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.