עם הזמן שכחתי להאמין באלוהים. שכחתי שיש לי שאיפות. אי שם הלך
לו לאיבוד יצר ההרפתקנות שלי. השיגרה היומיומית הצליחה להסתיר
ולטשטש את מה שקבור שם בפנים. סקרנות, תשוקה. ראייה של דברים
מעבר.

עבודה נוחה, אבל לא מספקת. מעוררת תסכולים. מערכת יחסים
מיובשת, משעממת, נוחה. יש לי הכל ואין לי את עצמי. אם רק
יכולתי להכניס את עצמי למכונת הכביסה הייתי עושה את זה. שמה
המון מלבין, להרתחה, שיוציא את כל הכתמים השחורים. במקרה של
חורים וקרעים זו קצת בעייה. אפשר לתפור ולתקן אבל תמיד יישאר
סימן.

בכל בוקר אני קמה עם דפיקות לב. הולכת לאמבטיה, מצחצחת שיניים,
מסתכלת במראה ומייד מסיטה את המבט. משתדלת שלא להסתכל. שלא
לראות את החלומות שקבורים שם בלי שימוש, בלי שאף אחד יתייחס
אליהם. את כל האכזבות האלה אני לוקחת איתי למקלחת, ויוצאת
רעננה. כאילו כלום. יום חדש.

בחוץ אני מתחילה להשתעל. מבינה מה צופה לי היום החדש. משננת
מנטרה חיובית ונושמת את עשן העיר של שש וחצי בבוקר. עוברת את
הגשר על האיילון. אל הרעש של הטרקטורים והדפיקות של השיפוצים
כבר התרגלתי. מגעיל. אני מתחלחלת וממשיכה, דורכת בדרכי על זפת
חמה שאדים עדיין מיתמרים ממנה לשמיים השחורים. נעל הגומי שלי
נמסה ואני מרגישה את חום הזפת בכפות רגליי.

שיגרה אפורה. משמימה. עבודה. פותחת את דלת המשרד, מדליקה את
המחשב, דופקת כרטיס ורצה להכין קפה. יש לי עוד דקה. מספיק זמן
לחלום.

עוד יום עבר, ועוד שנה. ועוד שנתיים. החלומות קבורים עמוק
בבוידעם, ומציצים משם רק לפעמים, כשאני לבד. מדי פעם עולה על
סולם, כדי להוריד אותם מלמעלה, לנער את האבק. מהר מאוד הם
חוזרים לשם שוב ונשכחים.

חרא.