הגיטרה שוב מונחת על המיטה
ואין נוגעים בה.

היא לא בוכה, ולא צועקת, ולא קוראת לעזרה.
היא רק שוכבת שם, חסרת ישע, מנסה לומר משהו, אבל אין מי שיעזור
לה להתבטא.

ולך לא איכפת. היא לא כועסת, ואת אפילו לא יודעת שהיא שם. את
כבר לא רואה את מבטה הפגוע, ואת אומללותה בנסיונותיה הכושלים
לאמר שוב ושוב, הנה אני כאן, אני רוצה להגיד משהו.

כשהיית פגועה מהעולם, ובכית, באמת בכית, ואף אחד לא היה שם
בשבילך, היא היתה.
היא לא אמרה מילה, ולא התעלמה, היא פשוט הקשיבה, ונתנה לך
להרגיש שהיא תמיד שם בשבילך.
אבל את? את לא שם בשבילה.

מתעלמת, עוברת הלאה, והיא עדיין על המיטה שותקת.

ואין דבר רע מהשתיקה.

אדם לא היית זונחת כך, היית באה ועוזרת, ותומכת.
אבל הדבר הקרוב אלייך, שתמיד שם בשבילך, הוא מובן מאליו, כי
הוא לא אומר, ולא צועק, ולא בוכה.
ולא מרגיש.

ולא מרגיש.

זאת הטעות, כי הוא מרגיש.

ואת חיה לך בבועה משל עצמך, שיצרת לך עם השנים, את חושבת שזה
מה שיעזור לך, את חושבת שזה מה שיתקן דברים, את חושבת שאת
עוזרת.
את לא, וכולם יודעים את זה וכולם מרגישים. את טוחנת מים, את
עושה ועושה אבל לאף אחד לא איכפת.
ולה? לה איכפת. אבל את כבר לא מעוניינת באכפתיות שלה.
את טועה, כי רק היא שם בשבילך.
וכל עוד היא שוכבת לה על המיטה, ולא מקבלת את היחס הראוי, לכל
מעשיך אין תכלית. ואת יודעת את זה.