הוא עמד שם, התמזג עם קו האופק כשבידו מקל דק. ישבתי על ההר
מנגד, הרוח הכתה בפני. אהבתי את שראו עיני - את גופו הדקיק,
שיערו הרך, ההילה הענוגה והזוהרת שעטפה אותו.
כמה אושר ספגתי רק מלהביט בו, תחושת הדום שהיתה משתקת אותי
למראה פניו, מצמוץ עיניו, חיוך הסוכר שלו, חוסר התקווה שהיה
מציף אותי למראה אופן הליכתו החד, הבוטח, הנערי. האופן בו היה
מרוכז, מנותק.
וכשהיה שם במחוזות אחרים טרוד בהתרכזות מתמדת, לא היה לשום אדם
סיכוי כנגדו, הוא היה עם עצמו במסע כיסופים לעולמות אחרים. בכל
פעם השתאתי מחדש למראה התנתקותו.
לא אהבתי איש מלבדו.