I see people are dying
Women and children, crying
Help us!
No one is there
Human ashes is spread everywhere
I hear the voices,
Deep inside of my head
The whole catastrophe,
Six million people are dead!
And every one of them is like a brother
Been through one hell, and then another
In the ghetto: the sickness,
The pain, the starvation
Can't even imagine the situation...

A baby's crying
The killers will soon be finding
So by his mother's hands
He found his way to safer lands
And up from the sky
A tear in their eye
The angels are looking
I'm asking: why?
Where the hell was god?
When his people need him the most
When they are gassed and burned during the holocaust

A little kid, with a loaf of bread
They caught him?
A bullet straight in his head
Now he is dead
And in the trains
Travel for days
Can't stand it, and falling
Some of them calling
Stop the train!
But no one listens,
No one knows the pain
Sunshine after the rain
Rising up in the east
Over the people who'll soon cease to exist
And in the gas chambers
Tons of bodies
Where's everybody?
Where was the rest of the world?
While they are killing young people, and old
And burn them

You can't know the feeling,
Unless you were there
Step into the crematorium
Death is everywhere
It's in the air you breath
And in the ground
You stand still
And feel
It's all around
Can't know
Until you've seen it all
Until you've seen what grows up from the soil...

Bid your legs to keep on walking
What good is talking?
Go there and see for yourself
How jars of human "dust"
Lay silent upon a shelf
Everywhere there's silence
Who dares deny this?
You step outside
Feel shocked and terrified
Close your eyes for a minute
Thank god you're alive
Then go back and listen
To those who survived
And try to understand
Open your soul and head
To all the things you've seen
Although it's hard
Don't ever forget where you've been
Those are your people
And you are alive to tell
To the next generation
What it was like, in hell.


ועכשיו קצת רקע:
ב-10 בספטמבר השנה נסעתי לפולין עם משלחת מטעם בית הספר. אחרי
8 ימים של הרבה זוועה אבל גם הרבה כיף, חזרנו לארץ, במצב רוח
טוב, ואני חייבת לציין שלא יצא לי ממש לשבת ולחשוב על מה
שראיתי שם באופן רציני.
אתמול, ב-9 לאוקטובר, יצא לי לראות תוכנית בערוץ ההיסטוריה על
בתי כלא. דובר שם על בית כלא באחת ממדינות ארה"ב, בה עדיין
מותר עונש מוות לאסירים. לבית הכלא הביאו לפני שנים רבות כיסא
חשמלי כדיי לבטל את עניין המוות בתליה. הכסא דרש מכת חשמל מאוד
גבוהה ומערכת החשמל של בית הכלא לא עמדה בזה. מאחר והכיסא כבר
חובר לרצפה, השאירו אותו בחדר, הפכו אותו לחדר אטום, הנידון
למוות היה נקשר לכיסא, ואז הזרימו לתוך התא גז חונק. ברגע
שהמצלמה חלפה על פני קירות התא, ואז עברה לתקרה והראתה את החור
בתקרה, התחילו לרוץ לי בראש פלאשבקים לתאי הגזים במיידאנק,
ומשהו בתוכי נשבר. פעם ראשונה מאז שחזרתי הרגשתי שאני שוב שם,
ראיתי הכל שוב... התוצאה של השבירה הזאת היא השיר הנ"ל.
אני אנצל את הבמה הקטנה שלי להגיד לכל מי שיכול לנסוע לשם. כמו
שאמרתי גם בשיר, אי אפשר לדעת עד שעומדים שם, רואים בעיניים,
מריחים את האוויר, מקשיבים לשקט... רק שם אפשר להבין את משמעות
המשפט: אנחנו צריכים לפחד מעצמנו. רק אז אפשר באמת לקלוט את
גודלה של הזוועה הזאת, והיא הרבה יותר גדולה ממה שנדמה בתמונות
ותוכניות טלויזיה...
לא צריך משלחת של בית ספר כדיי להגיע לשם, וזאת לא ארץ יקרה כל
כך (בנתיים הם עוד לא עברו ליורו, וממש זול שם), אז קחו כמה
ספרי טיולים, תעשו שיעורי בית ותסעו לשם, כי זה משהו שצריך
לראות.
לסיכום, אני מאחלת לכולכם המון אושר, תהיו גאים במדינה שלכם,
כי הרבה דם נשפך בשבילה.