היא זיהתה אותה מרחוק, אבל לא התקרבה. מה שהיה ביניהם נגמר,
אמרה לעצמה שוב ושוב, ספק משכנעת את עצמה ספק מכריחה את עצמה
לא לגשת לשם. רק שלום, וזהו! זה לא בהכרח יעלה זיכרונות ורגשות
ישנים - ניסתה בכל זאת, אך משהו מבפנים המשיך לומר לה להתרחק.
בעצם, איך יכלה לומר זאת? רק להסתכל עליה מרחוק מעלה רגשות
וזיכרונות ישנים, היא ידעה שאין בידה אפילו לומר לה שלום. היא
המשיכה ללכת, מרחפת לה בחלומותיה בהקיץ וזיכרונותיה מהעבר
המושלם... לפתע נתקלה במישהו.
"נוגה?" שאל קול מוכר בשקט... דניאל. הסומק מתגבר בלחייה
היפות, המושלמות, אלו שנוגה התגעגעה אליהם כל כך. ידיה של נוגה
החלו לתופף בשקט על רגליה כשהבינה שאין מוצא, היא פה מולה
וחייבת לדבר איתה. הייתה שתיקה של מועקה באוויר, דניאל, שתמיד
הייתה החזקה והרגועה יותר הסכלה על נוגה במבט חודר, שקט, אך
בדרכו שלו- מפריע. מבטה של נוגה נדד מכאן לכאן, כבורח.
"דניאל..." אמרה נוגה במבט אשם, כאילו עשתה דבר מה לא נכון בזה
הרגע, למרות שלא ידעה מה עשתה שהרגישה כל כך רע. "מה שלומך?"
שאלה דניאל והורידה את מבטה ארצה כמו כלב מוכה. כל כך כאב
לנוגה לשמוע את שיחת החולין הזו לאחר שחיו ביחד שנתיים, כלום.
"אני? אני בסדר" שיקרה. "אה.. יופי. אני שמחה" המבט של דניאל
נדד בין נוגה לסביבה שמאחוריה, היא ידעה שמאחורי נוגה יש כביש
וחנויות ודברים משעממים שהכירה כל חייה אך לא יכלה להסתכל ישר
על נוגה. "ומה אתך?" שאלה נוגה וידיה החלו זזות בעצבנות להזיז
קבוצת שיער שנפלה על פניה. "הכל טוב איתי" אמרה דניאל והכריחה
את עצמה להסתכל ישר על נוגה. "ומה עם מיכאל? הוא בי"ב עכשיו,
לא?" שאלה נוגה, שונאת את עצמה יותר מרגע לרגע. "כן..." ענתה
דניאל. "יופי, יופי..." השיחה החלה להימשך יותר מדי. "אז..."
אמרה דניאל בלי שום סיבה מיוחדת. "אז..." החזירה לה נוגה באותה
מטבע. "איך היה בניו יורק?" שאלה נוגה, בכוונה לעקוץ אותה.
"ניו-יורק? היה בסדר. לא הצלחנו שם, את יודעת- מקום גדול, הרבה
להקות לא מצליחות שם. לא היה לנו את מה שצריך כדי להצליח" אמרה
דניאל וחייכה חיוך דל, חסר טעם, קצר.
"למה אנחנו ככה?" נאנחה דניאל ושלחה את ידה לנוגה, נוגה הזיזה
את ידה אחורה בעדינות. "כי נעלמת לשלוש שנים וכל מה שהשארת זה
פתק מסכן שאמר שאת בניו-יורק ושתישארי שם קצת זמן... שאת אוהבת
אותי..." אמרה נוגה וחייכה חיוך של תוכחה. "אני מצטערת, אבל לא
הייתי במצב נפשי להתמודד עם ריבים של שלוש שעות ויותר על 'האם
אני טסה או לא'. לא היה ויכוח, הייתי טסה בכל מקרה. לא ראיתי
טעם לריב על זה." אמרה דניאל וניצוצות קטנים החלו להופיע
בעיניה. נוגה נאנחה אנחה של אכזבה, היא קיוותה שיהיה לה הסבר
יותר טוב. היא קיוותה שמה שתאמר יפתור את כל העניין והכל יהיה
בסדר. "דניאל... את לא מבינה?" התחילה נוגה להסביר אך דמעות
החלו חונקות את גרונה, מה שנתן לדניאל זמן להגיב על השאלה
הלא-גמורה. "לא. אני לא." אמרה בכעס ושילבה את ידיה, מחכה
לתגובה מספקת. נוגה בלעה את הדמעות בכעס ואמרה: "הייתי באה
אתך!!". עיניה של דניאל נעצמו בחוזק, נוגה נבהלה מהעצמה של
דבריה. היא הושיטה את ידה והניחה אותה בעדינות על ידה של
דניאל, היא לא רצתה לפגוע בה. לאחר כמה דקות פקחה את עיניה "לא
ידעתי" היא אמרה, כמסכמת את כל השיחה.
"אני..." אמרה דניאל, מהססת. "אני מצטערת" אמרה וליטפה בעדינות
יתרה את ידה של נוגה. דמעות החלו זולגות מעיניה של נוגה, רק
מגע ידה של דניאל, הריח שלה, ההרגשה של לעמוד מולה בחוסר מעש
כשכל מה שרצתה זה לחבק אותה, לאהוב אותה, כל אלו היו מספיקים
כדי לשבור אותה.
הן עמדו שם, דניאל מסתכלת לנוגה ישר בעיניים ונוגה בוהה באוויר
הריק ורק מרגישה, מרגישה את דניאל. כל הסביבה שתקה בעיניהם,
הרחוב היה סואן, הכיכר המתה. אך הם שמעו שקט, שתיקה מלאת רגשות
ותחושות. כל חמשת חושיהם פעלו אחת לגבי השניה במרץ.
דניאל הקשיבה כל כך טוב לקצב נשימותיה של נוגה עד שיכלה לשמוע
את דפיקות ליבה.  היא ליטפה את ידה של נוגה ועלתה במעלה זרועה-
למרפק, לכתף, אל הפנים... השפתיים. "לא..." מלמלה נוגה וזזה
לאט אחורה, דניאל חבקה בעדינות את נוגה בזרועותיה. נוגה התקרבה
לדניאל, היא לא התקרבה אליה כך כבר זמן כה רב, תמונות ורגעים
החלו רצים בראשה, היא לא יכלה לעשות זאת לעצמה שוב, היא חייבת
להפסיק לפני שיהיה מאוחר מדי. "לא!" והזיזה את ידה בתנועה
חזקה, ברורה, אחורה. דניאל עמדה המומה, מבט מבולבל על פניה,
"לקח לי יותר מדי זמן להתגבר על הפעם הקודמת שעזבת, אסור לי
לאהוב אותך שוב. אסור לי! וזהו!" אמרה נוגה והניפה את ידה
קדימה, במקביל לחזה. דמעות החלו לנזול מעיניה של דניאל
בפראיות, היא הליטה את פניה בידיה וניגבה את הדמעות, אך הן לא
פסקו מלנזול. נוגה עמדה, בחוסר ידיעה מוחלט, ידיה נפולות
לצידה, פניה עוטות מבט קר, אך אוהב, מסתכלת.