מנסה להבין מה אני עושה בכלל,
למה אני נותנת לו להשפיע עליי כ"כ.
עוד לא ממש פגשתי אותו למרות שיש לי מן הרגשה
פנימית כזו שזה כבר קרה קודם בעבר.
כשאני מדברת איתו, נורא טוב לי פתאום.
כשאני חושבת עליו, אני מוצפת בחום.
כשאני לא בקשר, רע לי עם זה.

הוא לא ממש מבין.
גם אני לא.
הוא לא ממש קולט איך אני מרגישה.
גם אני לא ממש.

רוצה לחבק אותו, ככה סתם, לחבק.
לפעמים אני חושבת שלא סתם קבע הגורל
שנפגש.
לפעמים זה נראה לי כמו סתם תעתוע.
הגורל משחק בי.

אני מפחדת.
אין מילה אחרת שתתאר את ההרגשה שלי.
מפחדת שהוא לא יאהב אותי כמו שאני.
מפחדת שלא יהיה לי מה להגיד.
מפחדת שאני כבר לא מספיק טובה אולי בשבילו.
מפחדת שנפגש.

זה משתק אותי.
זה מעורר בי את הצורך לקום ולברוח.
זה מוציא ממני משהו שלא ידעתי שקיים בי.
אני לא אחת שמפחדת.
אבל ממנו אני כן.

יש בו משהו שתמיד חיפשתי.
יש בו את הביתיות שתמיד רציתי.
יש בו משהו שקשה לתאר במילים.
יש בו את הפשטות הזו שכ"כ חסרה לי.
אבל משהו בו משלים אותי.
את הקיום.
את הכמיהה.
את האהבה שלי.

אולי הכל סתם אשליה.
אבל האשליה הזו גורמת לי לחייך
גם אם היא תהיה רק לרגע קטן אחד.
האשליה.
שלי.
שלו.
של שנינו.