כשהאשה סיפרה על מות בעלה עיני השמאלית כבר כמעט נרטבה.
ואז המטוס השני נכנס, איזה צחוק - הכאוס, הבלגאן, האנשים
השמנים שרצים באיטיות ובעדריות. המוות לא נוגע בלבם רק הפחד,
משינוי.
מטר של אנשים קופצים מחלונות בסינכרונזציה מושלמת.
אנשים לבנים שחורים מאבק מצולמים בתאורה שלא ידעתי שאפשר
ליצור.
איזה צחוק.
(שואה זה עניין מרגש כל-כך - וגם עוזר לצמצום פיצוץ
האוכלוסין)
ואז הבניין הענק המכוער והתעשייתי קורס, מפלצת מגעילה שחשבת
שתישאר לנצח, נעלמת בשניות!
ומאחוריה אוקיאנוס כחול וגדול ומופלא.
לרגע, ב-11 בספטמבר 2001 הייתה תקווה. |
