כשאתה נוסע באוטובוס חצי מתפרק ומתחת לרגליים שלך כל רכושך,
שמסתכם בגיטרה ותיק, יש כמה מחשבות שעוברות לך בראש. חלק
מהמחשבות האלה הלכו לאיבוד בגולגולתו של עופר בדרכו לעוד כפר
נידח - לא רחוק מג'מנגר. אחת מהן עסקה בשאלה מתי כבר ישתכנו
באופן קבוע כינים על ראשו, לאור העובדה שלא התקלח כבר שבועיים.
שניה, קצת יותר משמעותית, עסקה בפרצוף של החברה שלו, שכנראה
כבר הספיקה להיהפך ללשעבר. הוא לא זוכר ממנה הרבה - רק את הבעת
הפנים הלבנות שלה, עם הנמשים, כשאמר לה שהוא נוסע.
"כן מאמי, לבד."
"ומה אתנו? אתה לא חושב שהמעט שיכולת לעשות הוא להודיע לי קצת
לפני כן?"
"אני נוסע מחר, החלטתי סופית שלשום, כמה לפני את רוצה?!"
"ולמה אני לא יכולה לנסוע אתך?"
"זאת כל המטרה, שרון. לברוח ממך בארץ התברר כחסר טעם אז החלטתי
לברוח ממך להודו ואם את תבואי אתי, לא נראה לך שהבריחה תאבד
קצת את הטעם שלה?"
והיא עמדה שם, פעורת פה, עם העיניים היפות שלה, אלה שהטעו כבר
עשרות גברים. גם את עופר. עיניים חומות מלאות דמעות ומוכנות
להתפרץ ברגע שהדלת תיטרק. הידיים שלה שמוטות לצדי גופה המלאכי,
העטוף במשהו דמוי חלוק שלא היה יכול לכסות באופן מלא גם חצי
חתול. נראה היה לעופר שגם השיער שלה היה רטוב אם כי זה לא היה
ממש חשוב לאור העובדה שהוא זרק אותה.

יומיים לפני כן אמא שלו שוב דיברה על חתונה. אמא שלו, שהתגרשה
מאבא שלו כשעופר עוד לא נזכר להיוולד, דיברה על חתונה! ואפשר
לחשוב שהיא באמת התכוונה לזה - זה הכל הפרנויה שלה. היא חושבת
שאם הוא לא יתחתן השנה, הוא יהפוך לכישלון כמוה ויצטרך להתחתן
עם פרה גרוזינית שהוא יפגוש בהיכרויות בוידאו.
הוא אמר לה שהוא עוד לא רוצה להתחתן והיא אמרה שהוא תינוק,
בדיוק כמו אבא שלו. כשעופר תהה בקול רם איך הוא יכול להיות כמו
אבא שלו כשהוא אפילו לא ראה אותו אף פעם, היא טרקה את הטלפון
ועופר החליט שמכיוון שהוא צעיר מכדי להשתגע - עדיף להיעלם לכמה
זמן. איזה שבוע מחוץ לעיר. כשהחברה שלו העירה על טבעת יפה
בחלון ראווה ואמרה שהיא מתאימה עם שמלת כלה, הוא החליט על
שנתיים בטיבט (אז הוא נזכר באשתו היפה של יהודה, הדוד שלו, זאת
שאיימה להתגרש - והתפשר על חצי שנה בהודו.)

פתאום האוטובוס התחיל להשמיע קולות חריקה בלתי מבוטלים וזה גרם
לעופר להיזכר שהוא צריך איכשהו להשיג מיתר שלישי לגיטרה
וקונדומים מיצור סביר.
הנהג ירד וכל הנוסעים אחריו. עם מוזר, ההודים. אם תשבור את
הרגל ותיפול באמצע הרחוב, יתאספו מלא אנשים שפשוט יעמדו שם
ויספרו את הגוונים שהרגל שלך תספיק להחליף עד שתתעלף.
האוטובוס התחיל להעלות עשן.
הנהג התחיל לצעוק משהו בהודית. המילים היחידות שעופר הצליח
לזהות היו "אמא" ו"כלב", את השאר הוא ניחש. עופר הבין שרחוק
הוא לא יגיע בקצב הזה, לקח את התיק ואת הגיטרה והתחיל ללכת.
הרגשה של "למה זה טוב?!" עברה לו בראש כשהשמיים התחילו להתבהר
והשמש החלה מחייכת את החיוך המסנוור הדבילי שלה.

תיאורטית, הוא ידע איך להגיע לכל נקודה נתונה בהודו. הבעיה
היחידה במעבר מהתיאוריה לפרקטיקה הייתה שהמפה שלו הייתה בערך
מהשנה שבה הוא נולד, כך שהוא היה מודה לאלוהים אם הוא רק היה
מגיע לאן שהוא.

מטבעו לא היה עופר נוטה לפאניקה ולכן כשפתאום, אחרי כשני
קילומטרים של הליכה הוא שמע "שלום" בבאס מתנצל והרגיש יד גדולה
על הכתף שלו, הוא הסתובב, הסתכל על השלום עם היד והתחיל לתהות:
"א. יכול להיות שהייתי כל כך מרוכז בתחושת השחרור שהמכנסיים
החדשים שקניתי מעניקים לביצים שלי, שלא שמתי לב שהקוף-אדם הזה
הולך אחרי כבר חצי יבשת? ב. מדברים עברית באמצע שומקום? ו-ג.
(שהדאיגה את הנפש הפטריוטית של עופר יותר מכל) למה לעזאזל צה"ל
התחיל לגייס קופים, לחלק להם כובעים ועוד לתת להם להסתובב אתם
חופשי ברחבי הודו ולהטריד ג'ובניקים לשעבר כמוני?!" אחרי שכל
המחשבות הללו נקלטו, עובדו ונפלטו מהמערכת, עופר הרגיש עצמו
בטוח מספיק בשביל לענות לקוף החביב ב"שלום!"
" אני גלעד. אני מריח ישראלים מקילומטרים." אמר הקוף.
"אני עופר." אמר עופר וחשב שלמרות שכרגע הוא מריח רק את הקוף,
בשבילו זה מספיק ולפוטנציאל שלו יש עוד די זמן להתממש.
אחרי שלא הופתעו לגלות שהם הולכים לאותו מקום, ששניהם השכילו
להגדיר כ"סתם", המשיכו ללכת מבלי לדסקס יותר מדי את שהייתם
במקום. הדבר היחיד שהם כן דיברו עליו הוא איכות הזונות
בבומביי. למרבה מזלו של עופר, הם הסכימו על רמה של ממוצע-פלוס
ולא הרחיבו את הדיבור. עופר היה מבולבל  מכדי לנהל שיחה וגלעד
לא ממש עזר לו עם זה. גלעד, חשב עופר, הוא מסוג האנשים שבכל
מקום שהם נוסעים אליו, מחפשים ישראלים. ואז, כשהם סוף סוף
מוצאים אחד כזה, לא רק שהם ישר מחליטים שהוא החבר הכי טוב
שלהם, הם גם מתחילים להשוות כל מה שרק אפשר לכל מה שרק אפשר
המקביל לו בישראל.
"אתה תמיד כזה?" שאל עופר בעצבנות כשגלעד התחיל לפתח שיחה
מעמיקה עם עצמו בנושא התבלינים ששמים המקומיים בגזר על מנת שלא
יתקלקל.
"כזה מה?" שאל גלעד מבלי לרדת לסוף דעתו של עמיתו להליכה.
"חברותי." המשיך עופר וחייך חיוך ציני. כשהתייאשה סוף דעתו של
עופר מלחכות שירדו לה, היא עלתה לבד וגלעד השתתק.
כפי שציפה עופר, בסופו של דבר הם הגיעו לאן שהוא. אן-שהוא
הסתמן כמקום שקט, למרגלות שני הרים גבוהים למדי, עם בתים קטנים
וצמחיה עשירה. בחורה בת כ15-, כך שיער עופר, עברה מולם בריצה.
היא הייתה חצי ערומה ועם הרבה להתגאות בו. עופר וגלעד עצרו
לרגע, הסתכלו אחד על השני בחיוך והמשיכו. פתאום גלעד כבר לא כל
כך עצבן את עופר. מי שיכול להתפעל כראוי מיופי נשי, לא יכול
להיות עד כדי כך גרוע, חשב עופר וטפח על כתפו של חברו החדש.
הם הלכו עד שהגיעו לאגם. האגם היה לא גדול והיו בו המון נשים
ובנות מכל הגילאים בצד אחד וגברים בצד השני. כמצופה, לפני
שמישהו הבחין בהם, הם מיהרו לדלג לצד היפה של האגם ולהתחבא בין
השיחים. הייתה שם חלוקה די ברורה בין הנשים הבוגרות והזקנות
לצעירות יותר. אלה שיחקו, צעקו וקפצו בתוך המים. כולן היו
ערומות, כך שלא לקח הרבה זמן עד ששני החברים היו מחוממים מספיק
בשביל, אם אין ברירה, לזיין פרה ואפילו ליהנות מזה (במחשבה
שניה על הנושא, החליט עופר לדחות את עניין הפרות לפחות עד
שייצאו מהודו).

"אתה לא מכיר את הסיפור על הישראלים האהבלים שהלכו להציץ לבנות
הודיות?!" שאל עופר בזעם בזמן שידיו נקשרות ביסודיות למקל
במבוק.
"לא," סינן גלעד שכבר היה שרוע על הרצפה עם הפה חסום במשהו
שכנראה היה פעם חתיכת בד "מה קרה להם?"
"תפסו אותם האבות המעוצבנים של אותן בנות ועשו מהם קבאבים!"
לגלעד כבר מזמן ירד הצבע מהפרצוף. הוא הזיז קצת את הבד והעיר
בנימה פילוסופית: "זה דווקא הגיוני. הרי אם הם לא אוכלים פרות,
חייבים איזשהו תחליף."
"כן - אתה!" צעק עופר והכריז על ברוגז.

"שמע, עופר, אני מצטער." אמר גלעד כששניהם כבר היו קשורים לעץ
ישן בציפייה ללא ברור מה.
"אין על מה, אתה התבלבלת בין המוח לזין והשתמשת בו בהתאם,
בדיוק כמוני."
"לא - שאני מציק לך." עופר התאפק לא לשחרר איזו עקיצה "אני
באמת מדבר יותר מדי."
"חשבת פעם לטפל בזה?" הרמז פספס את גלעד בהרבה.
"אני בכלל נחמד מדי." ילל גלעד "קניתי אופנוע בשביל שלא אוכל
לעצור לאנשים טרמפים... סגרתי את החשבון בבנק רק כדי שלא אוכל
יותר לתת למתרימים צ'קים פתוחים... אני לא יכול להתנגד לזה,
אני פשוט חייב שיאהבו אותי!"
"זה בסדר, גילי, אני אוהב אותך." עופר היה כבר לגמרי נואש
בניסיונותיו להשתיק את גלעד. פתאום הוא שוב התחיל נורא לעצבן
אותו.
"אתה סתם אומר." אמר גלעד ועופר לא הבין אם הוא סתם מנסה לסחוט
מחמאות או שהוא באמת מטומטם.
"נכון..." החליט עופר לא להכחיש ומיהר לנחם אותו באמרו שהוא
עצמו היה שמח גם אם משקרים לו כי זאת יכולה להיות הפעם האחרונה
שהוא שומע שאוהבים אותו ובכלל, שיפסיק להיות סנטימנטלי ודביק
וייתן לו, לעופר, לחשוב.
מכיסו של עופר נשמע צלצול.
"מה?!" גלעד הצטעק "יש לך פלאפון ולא אמרת לי?"
"זה ממילא לא עוזר לנו במצבנו הנוכחי."
"למה? אם להוציא את האולר שלי מהכיס, אפשר אולי לסדר משהו.."
"אנחנו צריכים לעבוד בהזדמנות על הקצרים בתקשורת בינינו." אמר
עופר והיה מוכן להישבע שאילולא ידיו היו קשורות מעל ראשו לענף
בעובי של פיל, הוא היה חונק את גלעד בו במקום.

אם נדלג על האופן שבו הם השתחררו (שלא היה מעניין במיוחד, רק
מלווה בהרבה גניחות וקללות) ואם אני לא טועה, אפשר גם לדלג על
הקטע שבו ההודים קלטו שארוחת הצוהריים שלהם ברחה, תראו שני
גברים ממוצא ישראלי, לבושים בתחתונים ונעלי הרים, עם תיקים על
הגב ובגדים, שמשום מה החליטו לא ללבוש, בידיהם, רצים דרך היער
ללא סיבה נראית לעין. אם תישארו באותו מקום עוד קצת, הסיבה
לריצה המטורפת תתברר כעשרים הודים עם מעדרים ואתי חפירה, רצים
וצועקים משהו שגם אתם, אחרי שהייה קצרה באזור, הייתם מזהים
כפראזות המיועדות לצנזור. עופר וגלעד רצו בין הענפים, והרוח
שהחלה לפתע לנשוב ממש לא פעלה לטובתם. הם רצו ונפלו וקמו ושוב
התחילו לרוץ. לכל אחד מהחברים התרוצצו בראש מחשבות שמדי פעם
התנגשו זו בזו וכמו בעליהן - נפלו, קמו והמשיכו להתרוצץ.
גלעד חשב על אמא שלו שבטח עכשיו רואה "היפים והאמיצים" בפול
ווליום כי היא חצי חירשת ונראה כאילו גם מנסה להפוך את כל מי
שהיא מכירה לכזה.
עופר, לעומת זאת, התחיל להצטער שזייף את האישור של דלקת
האוזניים בלשכת הגיוס. היו לו את הסיבות שלו... הוא זוכר איך
הוא התהלך בבית העלמין הצבאי,  שורות של מצבות הולכות ונעלמות
אל האופק, לא סוף ולא התחלה. והוא דורך על עלים יבשים שנחים
לצד בני המחזור שלו, מחזור מעליו. ואז הוא מצא אותה. יותר
נכון, נתקל בה. כל שנה מחדש הוא הלך לשם בתקווה לא למצוא את
אותה אבן מקוללת וכל שנה מחדש זיכרונות חוזרים וחונקים אותו.
מול המצבה של גדי, שהיה סך הכל בשנתיים גדול ממנו, הוא בכה.
הוא בכה והבטיח לעצמו שאותו החברים לא יבקרו בבית קברות
צבאי... מה שלא יהיה, זה לא עזר לו לרוץ יותר מהר.

חבורה של פטישים התנחלה לעופר על המוח בדיוק ברגע שהוא החליט
לפקוח את העיניים.
"בגולני היו מלמדים אותך לרוץ, יא שמן!"
"גדי?"
"לא! את המפקד שלך אתה כבר לא מזהה?"
"ראובן! אוי, סליחה. המפקד."
"עזוב המפקד - פה אני בקבלת אורחים."
"מה זה פה?"
"פה זה מה שאתם קוראים 'למעלה'."
חבורת הפטישים התחילה לחורר לאט לאט את הגולגולת של עופר
והכאב היה  פשוט בלתי נסבל.
"למה? מה קרה לי?" שאל עופר אף על פי שהתחיל להבין לבד לאן כל
זה הולך.
"הרגיל, אתה יודע - נתקלת בענף, נפלת, מכה בראש ואתה פה." דקלם
המפקד השמנמן כמו מתוך ספר.
"ומה, זהו? אני לתמיד פה?"
"לא אחי - זאת רק תחנת מעבר, עד שיחליטו מה לעשות אתך."
"אהמ..." ציין עופר בחשיבות וגירד בפדחתו.
"כואב הראש, מה?" שאל ראובן בהזדהות "אפשר לטפל בזה." משום
מקום הופיעה יד עם גרזן ובמכה מהירה הורידה לעופר את הראש
מהכתפיים. בלי דם, בלי כאב, רק ראש שמסתכל על הכל מהמקום שאליו
התגלגל וכתפיים שמרגישות לפתע שחרור. ראובן הרים את הראש של
עופר והגיש אותו לגוף. הידיים לקחו את הראש וכיוונו אותו פחות
או יותר בכיוון ההתקדמות.
"עכשיו בוא." אמר השמנמן ופתח דלת לבנה שפתאום צצה מקיר אשר
כנראה עמד שם מזמן אבל לא הרגיש עצמו חייב להודיע על קיומו.
הדלת הובילה את שני חלקיו של עופר לגן חביב שבאמצעו היה, איך
לא - אגם. עופר לא התפלא גם כשראה את חבורת הבנות ההודיות
משחקות ערומות באגם ועושות אחת לשניה רייקי.  "תחנת מעבר
הודית." הקדים ראובן להסביר והמשיך ללכת כשמאחוריו מזדחל ראש
עם עיניים מתרוצצות לכל הכיוונים וגוף עם זין עומד. הם הגיעו
למקום עם שני ערסלים על שפת האגם, ראובן הורה לעופר להרגיש
בנוח ונשכב בעצמו. לא עברו חמש שניות עד ששתי הודיות חטובות
ניגשו עם משקאות קרים והתחילו לעסות לשניים את כפות רגליהם.
"ואיך זה שאתה פה?" שאל הראש של עופר כשהתרגל שכוסית ערומה
עושה לו מסאז'.
"אתה יודע איך זה - כשאלוהים רוצה אותך, הוא ימצא אותך גם
באמצע הדרכה של שישיסטים בשער הגיא." אמר ראובן ולגם מן המשקה
"ובכלל," המשיך "ג'ובניקים מוצאים את המוות הכי מטופש שיכול
להיות. פגשתי אחד שאחרי שמכונית כמעט התנגשה בו, התיישב באיזו
מסעדה לשתות משהו כדי להירגע, לקח קשית, נחתך ממנה ואחרי זה,
בבית החולים התברר שהייתה לו אנמיה והוא מת מחוסר דם."
"ומה קרה לאוטו?" שאל עופר בשביל הנימוס.
"פגע באיזה זקנה. כנראה הייתה שמאלנית או משהו - זקנות לא מתות
סתם."
כשהראש של עופר התחיל להרגיש רע עם זה שהגוף שלו מקבל את כל
תשומת הלב, שאל את ראובן אם יש פה תרופה אחרת נגד כאב ראש.
ראובן התפלא מאד אבל אמר שאם הדבר באמת מפריע לו וחיבור הראש
לגוף יגרום לו איזשהו סוג של נחת, הוא ינסה לסדר משהו. הוא קם
ונעלם בין השיחים. היה לעופר קצת זמן להתבונן במקום. הוא היה
כולו ירוק, אם כי השמיים היו קצת לבנים מהרגיל. כל מיני
קופיפים קטנים קפצו מענף לענף והשמיעו קולות שהזכירו לעופר שפה
מסוימת אבל לאור כל מה שקרה, הוא כבר לא היה מתפלא אם תנין היה
ניגש ומתחיל לדבר אתו אנגלית במבטא סקוטי. הנערה ההודית אמרה
לו משהו והוא הבין מזה שהוא צריך לעצום את העיניים.

הסימפוניה הרביעית של מוצארט החלה מתנגנת ברקע ועופר הרגיש
חמימות באזור המפשעה שמתפשטת לכיוון הרגליים והבטן. חמימות
נעימה, כזאת שמזכירה ג'קוזי. קול נשי מוכר נשמע פתאום בלחש:
"אוי, מה זה? הוא משתין במכנסיים?"
עופר פקח עיניים, ראה מעליו את שרון, שחרר צרחה, הסתכל במורד
גופו, ראה את הכתם הרטוב, שחרר עוד צרחה, משך עליו את השמיכה
והתחיל להתרוצץ עם העיניים בחדר, לא לפני שתפס עם שתי ידיו
בראשו ובדק שהוא מחובר.
"איפה אני? למה את פה? איפה ההודית?" שאל עופר בנשימה אחת
כשהוא מסתכל על הכנראה אבל אולי כבר לא חברה לשעבר שלו.
"בית חולים, דאגתי לך. איזה הודית?" ענתה שרון כשהיא מנסה
להבין מה פשר המשיכה של עופר בשיער של עצמו והניסיונות להפריד
את הראש מהצוואר.
"אל תדאג, עופר חמוד, אתה עכשיו נח." זה היה קולו של גלעד.
איזה שילוב קטלני, חשב עופר, חסר רק את אמא שלו.
"בוא נתחיל ב-באיזה מדינה אנחנו?" הפעם עופר כיוון את השאלה
לגלעד "ולמה אני נח? ולמה לכל הרוחות אתה קורא לי חמוד?"
ואז גלעד סיפר לו איך הוא נפל וקיבל ענף בראש, ואיך ההודים באו
ונורא נבהלו שתבוא קללה על הכפר שלהם. אז הם לקחו אותו אליהם
ובת ראש השבט מרחה לו את הרגליים בצואה טרייה של אייל הבר
שנחשבת אצלם לבעלת סגולות מרפא מיוחדות ואיך שכשהיה בתרדמת
מלמל משהו על גולני. כשעופר התעניין לא הכי בנימוס מה "ההיא"
עושה פה, גלעד אמר שהוא כל כך נלחץ כשעופר נפל, הוא פשוט לקח
את הפלאפון שלו ורצה להתקשר למגן דוד אדום ומרוב שהידיים שלו
רעדו, הוא בטעות הגיע לרשימת הטלפונים וחייג את המספר של החברה
שלו שכששמעה שמשהו קרה לעופר שלה, הגיעה בטיסה הראשונה. רק אחר
כך גלעד התחיל להבין שלא הגיוני שידברו עברית בבי"ח הודי, ועוד
יכירו אישית את עופר - אבל אז כבר היה מאוחר.

עופר החליט שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא הסתובב עם התחת
לאנשים שמהם הוא כל כך רצה לברוח ונרדם. בחלום הוא ראה
הולנדיות ערומות משחקות באגם. אולי שווה לנסוע?