לפעמים אני שוקל לומר לה
מחוואות עצומות ובלתי נהירות
שלרוב מתכווצות למשפט קטן
ומצומצם.
כשאני אומר לה
שהשמלה יפה לה,
למעשה אני מתכוון לומר
שהיא יפה לשמלה
בצורה מסוימת.
לרוב, לאחר משפט שכזה
אני מגרד את פדחתי
ומנקה את עדשות משקפי
עם שולי החולצה במבוכה
ובבלבול מוחלט,
כמו ילד מגודל לאחר ארוחה דשנה
שמנגב מזוויות פיו את הקטשופ
עם שרוולו הימני.
איכשהו,
היא תמיד רואה אותי עושה זאת
תמיד אומרת, מתי תפסיק?
עם חולצה כזו לא מנגבים עדשות מוכתמות,
אתה כבר לא ילד קטן.
מה אני אעשה איתך?
באמת, מה עושים עם ילד קטן?
אמו תמיד נוזפת בו  שאין בו גינוני אכילה נכונים,
די לנגב עם השרוול, אתה כבר לא קטן.
מה יקרה שתהיה גדול?

אני שוכח את מעשיי מהר מאוד
לפעמים אני שוכח  
עוד לפני שאני עושה אותם,
ועדיין, ההכרחיות שבהם חשובה.
למה לא שמת גופיה מתחת לחולצה?
למה תמיד אני מחכה לך שתהיה מוכן.
היא ניגשת למגירה
ושולפת גופיה צחורה כשלג.
הנה לך, נו, תוריד כבר את החולצה.
באמת, אני צריכה גם להלביש אותך?
מה אתה בוהה?
תזדרז כבר ילד, המכונית מחכה.
למה אתה עומד כמו בול עץ?
צריכים ללכת כבר.

כשהיא מאיצה בי
אני מרגיש קצת חשוב,
שאני מספיק חשוב לה,
שאני ראוי לזירוזים שלה.
למרות שלא תמיד אני רוצה בהם
אני מקפיד להשמע להם.
אני פורם את כפתורי חולצתי
וזורק אותה על המיטה.
לא, אל תזרוק ככה,
אתה יודע שהיא מתקמטת מהר.
היא מקפלת אותה
כמו שצריך.
היא מתקרבת ומכניסה לי את הזרוע
לתוך החצי שרוול.
מותחת את זרועי השני ומקפלת אותו,
מושכת את השרוול השני לתוכו.
היא צוחקת.
יופי ילד, עכשיו החולצה.
היא מלבישה אותה עלי,
מכפתרת אותה ומכניסה לי לתוך המכנס,
מוציאה קצת, שלא יהיה לה צמוד מדי.
זהו, עכשיו אנחנו מוכנים.

אני מתבונן במראה שממול,
אני עומד גמלוני במקצת,
מכנסיים שחורות מכותנה,
נעליים שחורות חדשות
וחולצה לבנה כקיר חשוף.
היא עומדת לידי,
משלבת זרועה בזרועי,
שמלה שחורה ארוכה מקיפה את גופה בצמידות.
צמיד מקשט את קרסולה,
ונעל עקב שחורה לכפות רגליה היפהפיות.
אני מרים את ידי בביישנותך ובסקרנות,
כאילו אני מבקש רשות לדבר.
אני לוחץ עם אצבעי על שדה הרכה,
ומחייך חיוך טפשי.
היא צוחקת שוב.
לא, לא עכשיו, אנשים מחכים.
לוקחת את ארנקה מהשידה ויוצאת מהדלת.

המעשים שלי חוזרים על עצמם,
כאילו ששכחתי שכבר פעלתי אותם,
ואז אני עושה אותם שוב.
אני מתבונן במראה.
מושיט את ידי לעבר הפדחת,
ומגרד אותה.
מוציא את החולצה מהמכנס,
מוריד את משקפיי,
ומשפשף אותם בחולצה.

אני מאחר.
אני לא מאחר.
הזמן שלי פשוט עובר לאט יותר
מאצל אחרים.
אני תמיד מסביר לה,
והיא לא מבינה.
מעקמת את אפה,
ומשיבה,
מספיק כבר עם זה,
ארוחת הערב מוכנה,
לך.