בבוקר קמתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי והלכתי לבית הספר. מאז
שאני זוכר את עצמי אני קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש והולך
לבית הספר. לפעמים אני גם מדליק סיגריה אחרי הקפה. כבר שלושים
שנה נמשך הטקס הזה, ואני כבר בגיל של 'כשאהיה גדול', קם בבוקר
והולך לבית הספר.

אני לא השתניתי בהרבה. גם בית הספר לא. גם הוא עדיין קם בבוקר,
אלא שהוא, כמו שתיאר אבידן את פחדי הזיקנה של עצמו, הבוקר בו
לא קם. אני נשארתי ילד קם בבוקר והוא, בית הספר שלי, נקי
ומסוייד ומסתייד והולך, ומקבל אותי בשעריו ללא שמחה.

בית הספר. לעיתים רחוקות מאד אני מתעכב לפרק את צמד המילים
האלה ומהרהר בקיומיותה המוזנחת של הא הידיעה. הרהור אקדמי
מנותק כמוני. הבית של הספר נשמע לי כמו נפיחת מייסדים.
כמו בכל צמדי המילים ההיסטוריות האלה, אולי היתה באלה שהחליטו
בחסידות בולשביקית על תמליל תרבותה של ציון המהפכנית והמתחדשת,
את היומרה החסודה להעניק לכל אתרי הפסולת גג. הטורקים, הנחמדים
בדרכם שלהם - שלא כמו נכדיהם לשלטון בארץ הזו - הרי לא החריבו
בתים בנויים ללא רשיון אם היה להם גג. וככה לחולים היה בית,
וגם לקבורים ואפילו למשוגעים כמו שקראנו להם בימים שאני רק
התחלתי לקום בבוקר. וככה גם לספר נהיה בית. ועם הספר, כשקם
בבוקר והרגיש שהוא כזה, התחיל ללכת לבית של הספר וגם אני איתו,
אפילו לפני שעוד ידעתי שאני עם הלכתי לשם. וכבר אז לא שמתי לב
כמה ממזרה היא אותה הא הידיעה. לא היה שום ספר ואפילו עוד לא
שמתי לב לזדונם של ילדים קטנים ורעים, ובית הספר שלי היה מלא
ילדים קטנים ורעים, שחמדו את אוצרות הגוגואים או המסטיקים -
תלוי בעונה - שטרחתי בעמל רב לחמוד מילדים אחרים, והילדים האלה
אמרו "בצפר". וב"בצפר" שלא כמו בבית הספר, הרי אין שום ספרים,
רק משאת נפש לג'ולות צבעוניות שכדי להשיג אותן, הייתי צריך
לפתח כושר קליעה ואיסטרטגיית מלחמה והשרדות בתנאי לחץ, שהם
מיומנויות יסוד לחיים בוגרים ועשירים. היה גם בית הספר פה ושם,
ואפילו למדו אותי שם שאני עם ושיש לי מולדת, ואפילו כל בוקר
הזכרתי את זה לעצמי בשירת "נלבישך שלמת בטון ומלט" בזמן שהייתי
בועט בילד הקטן שלפניי כדי להתנחם מהבעיטות שהייתי סופג מהילד
הגדול שמאחורי.

היה סדר במקום שלא היה ספר. בבצפר שלי, כל אחד ידע את מקומו.
כמו אותו "העומד" במשחק המחבואים, שאף אחד אף פעם לא עמד
מאחוריו או מצדדיו ולכן הוא תמיד נשאר העומד. וגם אני נשארתי
איפה שהייתי. קם בבוקר והולך ומחפש את בית הספר, מחפש ולא
מוצא.

בית הספר הלך ואיננו. איני יודע אם היה קיים אי פעם ואולי היה
רק באגדות. ואני, מורה לחיים שנשאר בחיים, על הבצפר שלי באתי
לספר.