פתאום זה קרה.
התעוררתי.
לאחר 3 חודשים, פתחתי את העיניים לראשונה.
נשמתי נשימה ארוכה, כל השרירים שלי כאבו, הרי לא השתמשתי בהם 3
חודשים.
אני מסתכלת מסביב, רואה חדר לא מוכר והרבה אנשים שבוהים בי.
אני מנסה לזהות את האנשים האלה, אני לא מצליחה להיזכר מי הם.

"נטע?" אומרת אישה אחת לבושה טי שירט כחול וג'ינס, שיערה קצר
ועינייה אדומות.
נטע...? מי זאת נטע? אני מהרהרת לעצמי. אולי הם חושבים שאני
מישהי אחרת? אולי זה השם שלי? בראשי עוברות מלא שאלות.
"נטע?" היא אומרת שוב בקול רך ומלטפת את ראשי בעדינות.
אני משתעלת קלות, מנסה טיפה להתרומם, האנשים מסביב עוזרים לי,
אני מתיישבת ונשענת על כמה כריות, לבסוף אני לוקחת נשימה
עמוקה. פותחת את הפה ומנסה להוציא משפט.
"מי... מי את?" אני ממלמלת, תשושה מעייפות.
"אני, אני אמא שלך... את לא מזהה אותי...?"
אמא שלי? אני חושבת לעצמי.
על לחי האישה מתחילה לנזול דמעה.
"מה קרה לי?... מה אני עושה פה...?"
"עשית תאונה עם האוטו, היית שיכורה." האישה עונה לי.
"מתי זה קרה?... אני לא זוכרת כלום." אני אומרת.
"לפני 3 חודשים." היא עונה.
"את לא זוכרת כלום?"
"לא..."
"אני מצטערת, אני כל כך מצטערת" היא אומרת בבכי.
על מה היא כל כך מצטערת? מה היא עשתה?
אחד האנשים מסביבי מתקרב אליי ולוחש:
"נטע... אני אבא שלך. אני אוהב אותך."

פתאום הכל חוזר אליי.

האישה הזאת היא אמא שלי, האיש הזה הוא אבא שלי, לידם עומדים
בעלה של אמא שלי ואישתו של אבא שלי.
בעגלה זה אחי המאומץ - בן, הוא היה אמור לעבור ניתוח בלב לפני
כמה זמן. ליד העגלה - אחותי, היא לבושה במדים, על הכתף כומתה
ירוקה בהירה, שיערה פזור והיא נועלת סנדלים שחורים, רק ככה
מותר בבסיס.

אני נזכרת באותו יום.
רבתי עם אמא שלי, זה היה יום לימודים. לקחתי את האוטו שלה
ונסעתי לעיר, למרות שטסט עוד לא עברתי.
קניתי לי בקבוק וודקה ונסעתי לים.
התיישבתי על החוף והתחלתי לבכות. בכיתי על זה שאני שונאת את
אמא שלי ושהיא שונאת אותי, שהחיים שלי חרא, ושאני עוד מעט בת
18 ואמא שלי עדיין מגבילה אותי בהכל.
בכיתי בערך חצי שעה ושתיתי, שתיתי המון.
אחרי שעה נמאס לי מהים, זאת פעם ראשונה שנמאס לי מהים השנה.
נכנסתי לאוטו. 200 מטר ממני בערך, היה קיר בטון.
הסתכלתי על הקיר, הקיר "הסתכל" עליי בחזרה, הוא כאילו קרא לי
לבוא אליו, התנערתי לרגע ושוב הרגשתי אותו קורא לי. הראש שלי
הסתחרר, הייתה לי בחילה נוראית והייתי שיכורה.
התנעתי את האוטו, הדלקתי את הרדיו על איזה תחנת מטאל כזאת
והגברתי כמעט עד הסוף.
העברתי לרוורס, נסעתי עוד 100 מטר אחורה ונעצרתי.

העברתי לניוטרל. גז.
40 קמ''ש, אני נוסעת לכיוון הקיר, 80 קמ''ש, מתקרבת... 120
קמ''ש, עוד כמה מטרים.... 155 קמ''ש... אני כבר 50 מטר מהקיר,
החלטתי להתנגש, 167 קמ''ש....

זאת לא הייתה תאונה, זה הכל היה בכוונה.

"הוא קרא לי! זה היה בכוונה!" צעקתי לפתע.
אמא שלי הסתכלה עליי המומה.
"מה אמרת?" היא אמרה כשהדמעות בעינייה נפסקו.
"זה היה בכוונה! נסעתי לתוך הקיר הזה! לא התנגשתי בו בטעות."
אבא שלי יצא מהחדר. אחותי הסתכלה באכזבה.
אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אני לא חושבת עד הסוף בדר''כ,
דחף של הרגע, אבל יצאתי מזה. אני פה עכשיו.
חיה.

אמא שלי מחבקת אותי, אני מתחילה לבכות, אולי בעצם היא היחידה
שאכפת לה ממני?
"אמא, אני מצטערת, אני אוהבת אותך."
"ששש... אל תדברי עכשיו, תנסי להתאושש... גם אני אוהבת אותך,
הכי הרבה בעולם." היא עונה לי.
"אני אשאיר אותך לבד עכשיו." היא אומרת לי ויוצאת מהחדר.

שבוע לאחר ההתאוששות שלי השתחררתי מהבית חולים.
חזרתי הביתה, לבית שלי, לחדר שלי, למוסיקה שלי והכל היה אותו
דבר, בדיוק כמו שהשארתי אותו.
התיישבתי על המיטה, לקחתי את הגיטרה וניגנתי טיפה, הייתה לי
הרגשה נורא מוזרה. לא ידעתי למה אבל משום מה הרגשתי שונה, לא
שייכת, מבוזבזת, הלכו לי 3 חודשים מהחיים על לשכב בלי הכרה
בבית חולים.
אבל אולי בעצם עכשיו יש לי הרגשה אחרת, יותר טובה ממקודם,
כאילו משהו השתנה, אבל לא ברור מה.

הפעמון מצלצל, החברים שלי בדלת, הם נכנסים, עוברים בסלון,
אומרים שלום לאמא שלי ונכנסים לחדר שלי.
הם מחבקים אותי בעדינות.
עדי אומרת לי שהם נורא התגעגעו אליי וכולם מסכימים איתה, "היית
חסרה..."
אנחנו יושבים ומשלימים חוויות, כולם מספרים לי מה היה ב-3
חודשים האלה שהייתי בלי הכרה, ואנחנו צוחקים הרבה.
הם מספרים לי איך מצאו אותי ואיך שהם באו כמעט כל יום במשך ה-3
חודשים האלה לבקר אותי בבית חולים למרות שלא הייתי בהכרה.
הם נורא ריחמו עליי, וזה לא בסדר, אני הבאתי את זה על עצמי.

אחרי שכולם הלכו התקשרתי לאבא שלי.
הוא היה נשמע מאוכזב, אולי עצוב.
אמרתי לו כמה אני מצטערת שכל זה קרה ושבחיים אני לא אחשוב על
דבר כזה יותר, אני לא רוצה למות, אף אחד לא רוצה.
אמרתי לו לילה טוב ושאני אוהבת אותו.
הוא השיב:
"נטע... גם אני אוהב אותך."
המשפט הזה הוא המשפט שאני בחיים לא אשכח. זה המשפט האחרון
ששמעתי ממנו כי 3 שעות אחרי זה שהוא עלה על טיסה חזרה לארצות
הברית שם הוא גר, המטוס התרסק באחד הבניינים הגבוהים האלה,
בניו יורק.