בלילה שבסוף יום ההולדת שלי היא מחבקת אותי ואומרת שביומולדת
אסור לי להיות עצובה.
ואז היא נרדמת.
אני לוחשת לתוך החלום שלה שתחבק אותי חזק יותר, והיא נצמדת.
היא אומרת "אני אוהבת אותך", אבל היא אומרת את זה מתוך שינה
וה"אני" נדבק ל"אוהבת".
לקצב נשימותיה אני משאירה את העיניים פתוחות למרות שאני לא
רואה כלום בתוך החושך, אבל זה עוזר לי לשמוע אותה ולהריח אותה
ולהתכרבל בה קרוב הכי שאפשר.
אני עוצמת עיניים והמקום הרע שלי מחכה לי שם ערוך ומוכן.
אני פוסעת בצעדים איטיים בשבילים המוכרים.
במקום הרע שלי היא לא איתי.
במקום הרע שלי זו רק אני וצעדיי מרעידים את השבילים האפורים.
אל המקום הרע שלי אני הולכת רק כשזרועותיה מקיפות אותי ועורה
מכסה אותי כאילו היה עורי שלי.
רק משם במחשבותיי פורצת תיבת פנדורה עמוסת שרצים.
רק כשבבוקר היא תשכב לידי ערומה ויפה.
המקום הרע שלי מאיץ נשימתי והולם ברקותיי.
אני יודעת שאני רועדת רק כשאני חשה אותה נרעדת איתי.
ואז מזילה דמעה ראשונה, והשניה מרטיבה את שערה, והשלישית,
והרביעית.
אני בוכה עד שהעיניים שורפות.
ואז אני מנשקת אותה על השפתיים והיא מחייכת.
בלילה שבסוף יום ההולדת שלי אני מטמינה ראשי בצוארה ונרדמת.