"השאירי את זה לתולעים הם, כבר יעשו עמו חסד".
מי יודע, חשבתי לעצמי, אולי אף טוב מזה שעשו עמו החיים...
"הלאה! הלאה!"
ואני פוחדת להישיר מבטי אליו, פוחדת ממה שעלול לקרות לי .
אנחנו צועדים בשביל המושלג, כשעליי מצווה לבדוק את כיסיהם,
בגדיהם, כל מה שאפשר לעשות בו שימוש.
פתאום בין כל הלבן הזה, קולטות עיני את שרהל'ה אחות אמי,
בפירפוריה האחרונים, היא מביטה אל תוך עיני, אני רצה אליה,
מחבקת אותה חזק, שוכחת לרגע שהוא עומד עם רובה צייד מעל ראשי.
"חדלי לשפשף אותה! היא נפחה נשמתה כבר מזמן! מהמוות אין מנוס."

אני סוגרת את עפעפיה ונושכת את שפתי התחתונה בחוזקה על מנת שלא
לבכות. "פלאח" כאב חד מפלח את גבי, אני נופלת לרצפה, נשכתי את
לשוני וכשאני מתרוממת כולי מלאה בדם, הוא הרביץ לי עם הרובה
וכל שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה טוב שלא הרג אותי.
"יהודייה מטומטמת, תעשי את העבודה כמו שצריך" הוא שואג. אני
ממשיכה ללכת בשלג הקפוא, את הקור כבר איני מרגישה ממזמן.
"שם, מימינך, בדקי אם יש לו כסף בכיסים" גופת גבר מבוגר, סימן
יריה מדויק, כנראה מטווח אפס בראשו, אני פותחת בזריזות את
מעילו, מחטטת בכיסיו, במכנסיו, לבסוף מוצאת בגומי תחתוניו שעון
זהב, אני רצה ומביאה את זה למרצח.
"יופי" הוא שמח, לחייו תופסות לפתע צבע אדמדם, הוא נראה לי
לרגע אנושי.
"משמאלך, משמאלך מטונפת, מהר"!
שתי גופות, אם ובנה, מחובקות. אני מחפשת בכיסי המכנס של האם,
בגרביה, ולא מוצאת דבר.
"נעליו של התינוק, הביאי אותן" הוא מורה לי.
אני חולצת מהגופה הקטנה את נעליה, הן במצב טוב יחסית לאקלים
שכמעט אינו מאפשר זאת.
"הוא מכניס את הנעליים לשקית שחורה גדולה, יחד עם כל שאר
ה"מציאות".אני כבר מעורפלת מדי מכדי לזכור על כמה גופות עברו
ידי, נגעלת לגעת בעצמי.כבר לקראת ערב ועוד מעט יחשיך, הוא
מחזיר אותי בחזרה למחנה, בדרכינו חזרה אני רואה כיצד מפנים את
הגופות שבזזנו לעבר המשרפות. חלחלה עוברת בי.
"עצרי" הוא פוקד.
אני עוצרת, משפילה מבטי אל האדמה. קולטת שאין אף אחד מסביבנו
מלבד כמה קצינים, אני לא יודעת באיזה חלק של המחנה אני נמצאת
אבל בטוחה בוודאות כי הוא לא מיועד לאסירים, שכן מעולם לא
הייתי בו בעבר. הקצין נעמד מולי, הוא עוטף את סנטרי בכף ידו
ומרים את ראשי, הוא מביט בי וצועק לעבר האחרים "כן, ועוד איך
אפשר לעשות בכך שימוש" הוא מחייך אליי ואני עוד לא יודעת למה
בדיוק התכוון. הוא קורא לעוד שני קצינים נוספים, הם גוררים
אותי לתוך מחסן חשוך, אין לי כבר כוחות להתנגד. אני שומעת שהוא
צועד אחריהם, לפתע נדלק אור עמום במחסן, אני שומעת אותו קורא
בשמם של עוד כמה קצינים. עד אותו רגע דבר אחד לא איבדתי במחנה
הזוועה הזה, את היופי שלי, עיניים כחולות וגדולות, שיערי השחור
והחלק, אמנם הפך דליל יותר אך נותר יפה, עצמות לחיי הבולטות,
רק זה מה שנשאר לי מעצמי, לא החינניות שהיתה לגופי, לא
הזקיפות, לא ציפורניי, לא שדיי, כלום. מיניותי אבדה במחנה
הארור הזה לחלוטין. הם פשקו את רגליי, לא יודעת אפילו כמה מהם
היו שם. קרעו ממני את בגדי העבודה היחידים שהיו לי, קבקבי העץ
שלי נשמטו מרגליי וקול נקישה נשמע כשפגעו ברצפת המחסן. כל אחד
מהם חדר אלי בתורו, מוחי אותה שעה היה ריק ממחשבות, לא שמעתי
את קולותיהם, קולות הלעג והבוז, לא הרגשתי כמה מהם היו בתוכי
אותו ערב, כהות חושים, שכבתי והבטתי לתיקרה, הכל חלול, שום
מחשבה לא עברה בראשי. כשם גמרו איתי, לקח אותי הקצין, בעודי
מדממת לחדר סמוך, נתן לי בגדי עבודה חדשים, וחייך "יהודייה
מסריחה אבל נחמדה" אמר לי. הוא ליווה אותי עד לאיזור בו ישנתי,
החליף מספר מילים עם הקצין השומר והכניס אותי לתוך הדרגש שלי,
הנשים סביבי כבר ישנו, לכן הבנתי שהשעה מאוחרת, כל גופי כאב,
אך יותר מכל כאבה נפשי. בקושי עצמתי עיני באותו לילה ובבוקר
ידעתי  שמייד שוב יגיע הקצין של הלילה הקודם לקחת אותי, הבטתי
במראה של חברתי לדרגש(חתיכת זכוכית שבורה שהחביאה) אבד לי הדבר
האחרון שנותר, יופיי. עיניי נצבעו עיגולים שחורים, פניי נפלו
שערי היה סבוך קשרים, איבדתי הכל. איבדתי הכל. הקצין קרא לי
לצאת מהשורה, הוא החזיק אות בחוזקה, התחלנו לצעוד, גופי כאב,
שרפתי מבפנים, הקצין הגביר את הקצב ושאג עלי "זוזי כבר יהודיה
מלוכלכת"! שוב אותו הסיפור,
"גופה מימינך"
"גופה משמאלך"
נעליים, שעונים, טבעות קטנות, ועוד פריטים קטנים שהצליחו
להחביא, המתים, את הכל הוא דרש, בלי כבוד למתים, בלי רחמים. כך
עד שכמעט שקע ההערב ואז שוב הוליך אותי לאותו מקום כמו בפעם
הקודמת, הפעם שמרו על האיזור קצינים אחרים, הוא העמיד אותי
בצמוד לקיר, ואני, אני ידעתי, לא אוכל לעבור את זה שוב, לא אתן
להם את העונג הזה פעם נוספת, אין לי מה להפסיד, אין לי כבר
כלום. לא נשיות, לא חן, איבדתי צלם אנוש, אני נראית כמו חיה
נרדפת, הלך ממני הכל. התחלתי לרוץ, רצתי כמו שלא רצתי מעולם,
כמו אותה חיה שהפכתי להיות. "עצרי"! הוא שאג, אך אני אטמתי
אוזני והמשכתי לרוץ.."פלאאאחחחחח" פילח כדור את בטני, נעצרתי,
הסתובבתי אל הקצין, לידו ארבעה קצינים נוספים וצחקתי בקול
גדול, צחקתי כמו שלא צחקתי שנתיים שלמות, וצעקתי לעברם
"נצחון"! הקצין דרך את הרובה פעם נוספת וירה לעברי כדור נוסף,
הפעם פילח הכדור את בית החזה, כאב חד עבר בי, התמוטטתי על
האדמה המושלגת, השלג סביבי נצבע באדום, הקצינים קרבו אליי ואחד
מהם צעק לי "יהודייה מטופשת" ואני רק אמרתי, "השאירו אותי
לתולעים, הם כבר יעשו עמי חסד, מי יודע? אולי טוב מזה שעשו עמי
החיים" ועצמתי את עיני לנצח.