השם של המונולוג שלי נשמע לא מציאותי, משהו שלא יכול לקרות.
אבל זה קורה פה בכל יום ויום.
אנחנו נכנסים לאיזה יצירה של בן אדם ונותנים לו ציון על
יצירתו.
לפעמיים גם משאירים תגובה בשביל שיידע כמה נהנו, או מה לשפר.
ולא שיש לי בעיה עם ציונים, באמת שלא.
אבל לפעמיים כואב לי לתת לבן אדם ציון על היצירה שלו.
אם זה סיפור אז מילא... פחות כואב כזה.
אבל כשאני נכנסת למונולוג אני לא נותנת ציון אם לא נהנתי.


כואב לי עצם המחשבה שבן אדם הוציא את כל הכעס, הכאב, הבכי,
הצער, הסבל, השמחה, האושר (וכל שאר הרגשות שיש) ואז אני באה,
אחת שלא מכירה אותו ולא יודעת איך כל זה קרה.
אני באה ונותנת לו ציון נמוך על הרגשות שלו, על זה שהוא לא
יודע לכתוב אותם כ"כ טוב.
ואם הוא היה במצב לא טוב, כועס מדי ומבלובל מדי, או פגוע מדי
ופשוט לא הצליח לרשום את זה כמו שהוא חשב שהוא יצליח? כמו שהוא
הרגיש...


לפעמיים לבן אדם קשה לבטא את עצמו ברגעים כאלו.
ובגלל זה כואב לי לתת לו ציון נמוך.
אני מעדיפה להשאיר איזה תגובת הזדהות או נחמה רק לא ציון.
זה כואב לדעת שהרגשות שלך לא שוות ניקוד גבוה, לא שוות כמעט
כלום.