אין לי עוד נשימה אחת בדמעה.
אין לי עוד קול, אין מחילה.
אני לא רוצה באמת לחזור למה שהיה וקרה.
ועוד דמעה, ועוד דמעה, וכל חושי בסערה איומה.
ראשי מתהדהד בין שברי המראה, ורק אותה אני רואה, אותה ואותך.
זה לא משנה מספר הדקות, וזה כבר לא משנה מה אמרתי או כמה
הקצנתי ואיך שכעסתי.
ליבי בקושי חובק בדמי הזורם, בקמיעה לצאת החוצה מידי המקופלת
בין הדפים הלבנים.
אני עושה עצירה, מתרוממת לשניה כדי לנגב את שאריות השיחה.
אני נופלת ונופלת עמוק לתוך המזרון הקשה והכחול שלי, אני נופלת
לחוסר המנוחה שמתחולל בגופי.
אני לא ביקשתי לכתוב עוד תאריך.
מזל רע, ומתנה לחג שמחכה.
אתה מדבר באדישות ובפרצוף עצוב ואני מייללת כחתולה עזובה.
נטשתי את עצמי לפני שהתחלתי לעזוב אותך.
אל תתרץ בבלבול.
אל תתרץ, אל תתרץ, אל תתרץ.
אני כבר חרשת למילים שלך.