אני מנשקת מזוזות. זה לאו דווקא אומר שאני דתייה. זה פשוט עושה
לי טוב, אני מרגישה ככה טוב.
והיא הביטה בי. אותה ילדה עם חיוך זהב, שנראתה לי הרבה יותר
מבוגרת ממני, פנים עדינות, ונקודת חן בולטת.
"אני לא מכירה כאן אף אחד בתאכלס..." אמרתי לה.
"ואת חושבת שאני מרגישה שייכת?"
הבטנו זו בזו, מצחקקות, והמשכנו לצעוד לעבר אותו פאב.
כל כך רציתי להשתכר אותו לילה, כדי לא לחשוב עליו.
הגענו, ונערה יפה עם שיער כמו שתמיד חלמתי עליו, כחול בוהק,
חלק, חיכתה בכניסה.
ואכלנו כולם עוגה טעימה, מלאה בסוכרים ופחמימות שהחזיקו אותי
ערה כל אותו לילה.
ובאמת שזה היה הלילה והיום הכי יפים שעברתי בחיים שלי.
לילה מלא שטויות, מלא בחופש, מלא בהרפתקאות קטנות שמעלות לי את
האדרנלין ומורידות לי את החשק להתגייס.
אותו פאב הריץ לי מחשבות עצובות על אותה ילדה עם חיוך זהב. איך
שלא מצפים לדברים מסויימים. ואז שיט! נזכרתי בערן וניסתי כל כך
לא לבכות,כל כך ריגשי שכמותי.
וחשבתי על איך, ולמה ומה היה קורה אם...
ושום דבר לא הסתדר לי במוח, אז עישנתי. למרות שהבטחתי שאחרי
כיפור אני בחיים לא אגע בחרא הזה שוב. ושתיתי. ותפסתי ראש של
סבבה.
אנשים חברותיים מסביבי וכל מה שאני רואה זה את אותה ילדה עם
חיוך זהב. רק שהזהב כבר נעלם. הוא כל כך אפור...
והיא יושבת בצד, ומישהו מוכר מחבק אותה, ובוכה, מצער של ייאוש
שבולט בעיניה.
ואני לא מבינה מה הולך באותו הזמן. וכולם מחכים למישהו מסויים
שיגיע, ואני רק רוצה לנשום כבר את ריח הים, לצלול בתוך הגלים
החמים...
אז הוא הגיע. ושעה אחרי כן רק הסתבכנו באיך להגיע אל הים. כל
כך לא ספונטניים.
וכשכבר הגענו, אז אכלנו טוסט כזה, ממש טעים. והאכלנו חתולים
ורקדנו ברחוב וצחקנו והשתוללנו ושרנו וכאן כל החופש שלי
התחיל.
וקיפצצנו בכביש הריק ממכוניות וצעדנו על החוף. רק אני והיא.
מחפשות פינה בודדת בה נוכל להתרחק מכולם, להעיף את הבגדים
המחורבנים האלה מעלינו ולקפוץ אל הים בלי דאגות.
כמו בתוך ז'ורנאל.
"אינדולה... השיער שלך נפלא..." והיא צועקת ואני מעיפה את שערי
הרטוב לכאן ולכאן. משתוללות כמו ילדות קטנות שרואות את הים
בפעם הראשונה.
אבל זה היה בלתי ניתן לתיאור.
רק ירח.
משתקף על המים. מים כל כך שקטים.
ואנחנו שוברות את השתיקה בצעקות אל השמיים, צעקות אל החופש.
ואחרי ההתרגשות והנועם אצנו רצנו אל החוף ועם החוטיני והחזיה
התיישבנו סביב הנר הלבן שהדלקנו קודם והתלבשנו.
כל גרגירי החול עקצו והציקו. שרטו את הרגליים.
וחיוך מרוח על פנינו. קפואות מקור. הלכנו והתיישבנו עם כולם.
ואז שוב פעם.
אותה ילדה עם חיוך זהב לשעבר אפפה אותי במחשבותיי...
אז לקחתי את הדיסקמן, ושמתי האוסים ומלודיות, שיעבירו לי אותה.
שלא אבכה שוב.
ואיך שהקור מעביר את הזמן מהר. על כיסא בחוף הים. כשכל החוטיני
האדום מציץ מהג'ינס...
תופים בום בום בום שמתופפים. משקיטים את הרוח שמקפיאה אותי אט
אט.
והשמש כבר עולה.
עוד מעט הולכים הביתה.
די. נגמר.
אבל זה לא. זה יכול להמשך לעד.
זה יכול להיות כל כך מושלם. חופשיות לנצח...
ורק שנינו בקניון ריק מאדם. מחפשות את הדרך הביתה. נרדמות על
ספסל ברכבת, על המדרכה ברחוב.
ושום אוטובוס לא מגיע. כאילו הגורל לא רוצה להחזיר אותנו
למציאות.
והשמש מחממת. מייבשת אותנו מהבגדים שכבר העלו סרחונות מהמים.
וצעדנו מסטולות. העולם שלנו, ילדה.
והכי כיף היה כשסיימנו את היום בג'קוזי... זה היה כזה
מדהים...
חבק לי את הרגשות בחום.
ומאז . ועד עכשיו...
לא חשבתי על אותה ילדה עם חיוך זהב...