נשמה: מה הצעקה הזאות?
אני: מאיפה זה? מה זה? למה?
נשמה: לא יודעת, כאוב לי. אני רוצה חופש.
אני: למה?
נשמה: אני צריכה שקט וטבע.
נשמה: הוא, הוא הורג אותי.
אני: מי?
נשמה: הוא... הוא... שמש. שמש חמה. חם לי, אינני מסוגלת
לנשום. אור חזק מאוד. הם יושבים ביחד.
אני: מי?
נשמה: הם, אנשים?! הוא והיא; אשה נחמדה, לא גבוהה,
לבושה בבגדים לא מוכרים, ובלי פנים; אף כי יש לה
פני ילדה קטנה.
אני: ומי הוא, הגבר?
נשמה: הוא יותר גבוה מהאשה, אבל גם הוא בבגדים לבנים ועם
כנפיים ארוכים.
אני: הם מלאכים?
נשמה: לא יודעת, אולי כן, ואולי לא; אלה נשמות?! אך אני רוצה
את זה.
אני: מה?
נשמה: משהו, אולי לשתות; לא, לא לשתות.
אני: איפה את?
נשמה: יושבת בחדר בלי חלונות ובלי דלתות, אבל החדר כולו מלא
באור חזק.
אני: את רואה עוד משהו?
נשמה: כן, שני אנשים שהיו מקודם. הם מדברים בלי קול, אבל
אני מבינה אותם. הם מדברים על האנשים, על האדמה...
אני: את שומעת עוד משהו?
נשמה: לא אין שום צליל; אבל אור חזק כל כך.
אני: איפה את עכשיו?
נשמה: אני לא מכירה את המקום הזה, אבל טוב ונעים פה.
אני: עוד משהו?
נשמה: פה יפה: יש פה עצים שונים, פרחים ובקיצור הכל.
אני: תספרי לי עוד משהו, בבקשה?
נשמה: את זוכרת כשהיית ילדה קטנה?
אני: כן, אז?
נשמה: אני זוכרת טבע וילדה קטנה עם צמה מבולגנת ועיניים
אפורות ויש לי תחושה שהיא טובה.
אני:מה את זוכרת עוד?
נשמה: אותו.
אני: את מי?
נשמה: אותו... מתי שהיית בת 8 וחשבת שאת אוהבת אותו.
לא, לא את, אני.
אני: אנחנו אותו דבר, לא?
נשמה: כן, אבל אני מאוד אהבתי אותו. הוא היה בלונדיני עם
עיינים כחולות וגם ידע לצייר ולצבוע מאוד יפה, כאילו
צייר. זוכרת?
אני: כן, בטח; הוא אהבתי ראשונה.
נשמה: עוד פעם האור הזה; הוא מגיע מלמעלה והוא טוב, אבל
מאוד קר לי. למה הם לא רוצים לקבל אותי?
אני: לא יודעת.
נשמה: אני יודעת שאני לא כמוהם, חוץ מזה שאני נראית אותו
דבר ובכל זאת אני שונה; אני לא יכולה להסביר זאת.
אני: אבל אני גם בן אדם.
נשמה: כן, אבל הם שונים ואני מרגישה על ידם זרה.
נשמה: עוד פעם קר לי.
אני: למה?
נשמה: לא יודעת, אבל זה גם לא ממש חשוב; סתם...
אני: למה השתתקת?
נשמה: חושבת.
אני: על מה?
נשמה: סתם. תסתכלי מסביבך: קר ושקט. אני אוהבת לפעמים
ששקט, אבל לא עכשיו; כי אני מרגישה בודדה. בבית
כשהאחים שלי לא מפריעים לי זה כיף, אבל... האור הזה.
מישהו צועק. לא, זה שיר ומאוד יפה.
אני: לכבוד?
נשמה: זה על אהבה, שיר בלי מילים רק מנגינה וזהו. איזו מנגינה
יפה.
נשמה: אני רואה אנשים שסוחבים את המשא שלהם, הם אדומים
ורואים להם את כל השרירים.
אני: עוד משהו?
נשמה: כן, עולם נמצא בידיהם של אנשים, ואולי בגלל זה קשה
להם לסחוב את משאם.
אהי: כמה הם?
נשמה: ארבעה. שני גברים ושני נשים, הם ביחד ולא רחוק
מהם יושב יצור אדום עם קרניים וזנב. ניראה לי כמו
שטן, ויש לו בידיים שוט.
אני: את רוצה להגיד: שבני אדם לא מסוגלים לשאת אחריות
כל כל גדולה ובסופו של דבר השטן ינצח???
נשמה: מצד אחד זה באמת נראה הכל, אבל מצד שני אני
מאמינה שבסופו דברים טובים ינצחו. כי טוב הוא תמיד
מנצח.
אני: אני מסכימה אתך. ומה את רואה עכשיו?
נשמה: ריק. חשוך וריק. עכשיו אני רואה אור אבל הוא מאוד
רחוק. אני מתקרבת לאור; ועכשיו אני רואה שוב פעם
פרחים ועצים, אבל זה מקום אחר לגמרי ממה שהיה קודם.
יש פה גם הרבה חיות וזאב מדבר עם כבשה. אפילו זאב
שתמיד רעב לא פוגע בכבשה ומדבר איתה?!
אני: זאות אומרת שאחרי רע יהיה טוב?
נשמה: כן, הכל יהיה פשוט נפלא; בשביל זה אנשים צריכים לחשוב
על אחרים ולא רק על עצמם. הם צריכים להבין שלכל אדם
יש רצונות ומחשבות משל עצמו.
נשמה: את יודעת מה?
אני: מה?
נשמה: אני מרגישה משהו מוזר בתוכי, אני מרגישה לא שייכת.
אני: לאן?
נשמה: לפה. אני מרגישה שזה הכל לא אמיתי, שזה חלום. מין
חלום כזה... מוזר אולי?
אני: למה את מתכוונת?
נשמה: אני לא בטוחה... קשה לי להסביר זאת: אינני יכולה להגיד
שזה חלום רע, אך אני גם לא יכולה להגדיר אותו כטוב.
אני: אז על מה את חולמת?
נשמה: שאני בעיר של חלומותיי, אבל מרגישה לא שייכת, כאילו לא
צריכה להיות פה.
אני: כן, הרגשתי דבר כזה לגבי אנשים, אבל עיר?! מה את רואה
עוד?
נשמה: אני רואה בתים, בתי-ספר, חנויות וכו'... את מבינה: טוב
לי פה, אבל אני מרגישה זרה ובגלל זה ההרגשה טובה
נעלמת.
אני: מקווה שבקרוב הרגשה טובה תחזור.
נשמה: כן... איזה אור חזק, אני רואה אנשים.
אני: איזה?
נשמה: גבר ואישה, בדיוק כמו שראיתי קודם. הם יושבים ומדברים,
בלי מילים, הם נהנים.
אולי אני שוב פעם חולמת?! |
