השירה פשטה את הגרב, לכן לא כותבת יותר בבתים. יש לי אחד וגם
הוא רק שכור ויש לי בת וגם לה כבר שבור. בעולם שלה אדום הוא
עדיין צבע יפה וירוק הוא צבע הדשא ותמונות של דודים מאמריקה יש
בכל מיני צבעים, ולא רק בירוק מעצבן ובאיכות גרועה. לשירה שלי
יש שערות על הרגליים, כי היא כבר לא מתרשמת ממחיאות הכפיים של
הקהל הקרוב ללבה. היא לא ממש רוצה באלה שלא מכירים אותה והיא
דוחה מעליה אנשים ש... אנשים. ואחרי יום עבודה היא פושטת לעצמה
את העקרונות הנוקשים ושאר מעטים, נעמדת במרכז החדר מול מראה
גדולה ועושה לעצמה טוב במבטים מלוכסנים רק אם מתחשק. החיוך שלה
שב רק כשהיא לגמרי לבד, כשהבגדים מוסרים והמוסר אינו בוגד.
לשירה שלי אהבה גדולה לטוהר והיא מתנתקת ממני לעתים וחיה האמן
מורעב על קוטג' ולחם. השירה שלי מאושרת בלי עוגות אנטואנטיות.
היא צורכת בעיקר אוויר וכאבי בטן. היא חורשת בלחיים גומות רכות
מחורצות לאורכן. אני נתתי בה רשימות והיא הותירה בי רשמים.
אהבה גדולה נתונה בה, בלא גרביים מחממות ונעלי עקב יומרניות.
בשיער קצוץ מתחנחנת היא אליי ואני מתאהבת בה מחדש, כי כמוני
היא ניבטת אליי בשיקוף נדיר בעל דוק ערפילי קסום ואוורירי מן
המראה.