אתמול הקשבתי לדיבורים של אמא והחברות שלה על שאול.
אני תמיד מקשיב להם, ודורון אומר שזה נקרא לצותת. אז מה, אמא
אמרה לי שבסוף אני אשתמש בזה להיות עיתונאי טוב. למרות שאני
חושב שלעיתונאים מרשים להקשיב גם בלי לצותת, כי הם מבוגרים
כבר.
בכל אופן, הם דיברו על זה ששאול גם כן מת, כמו אהרון וכמו אבא
של נתי. אני כבר מכיר הרבה אנשים שמתים, אבל אסור להגיד שהם
מתים. צריך להגיד "נפטרו". אולי הם יעלבו, ואולי הם לא יודעים
שהם מתים.
אצלנו בשכונה כבר יש ארבעה אנשים שנפטרו מסרטן. השכונה שלנו
מסודרת לפי הבתים האלה. מתחילים מהבית של אהרון: חוצים את
הכביש, סופרים חמישה בתים בדיוק והופ, עוד בית של מישהו שמת
מסרטן. ואז חוצים חזרה את הכביש, סופרים חמישה בתים בדיוק,
והופ, עוד בית של מישהו שמת מסרטן. נכון יפה?
כשהחברות של אמא הלכו, אמרתי לה שאני רוצה לבוא ללוויה. אמא
נישקה אותי, ואני חושב שירדו לה דמעות מהבצל. היא הרשתה לי
לבוא, בתנאי שאני אהיה צמוד לאבא.
כשהיינו בלוויה, אבא כמעט כל הזמן כיסה לי את העיניים, אז
השתדלתי להקשיב חזק. שמעתי המון אנשים מדברים על שאול, ואיפה
הוא עבד, ואיך הוא עזר לאנשים. גם סיפרו שהוא טייל המון בעולם.
למשל, הוא פעם ריסס מגן דוד על מגדל אייפל בצרפת, ופעם הוא
שיגע איזה רב-חובל של ספינה שהוא נסע בה ליוון, ופעם הוא נלחם
עם הסינים בחווה שלהם. אמרו שהוא כמעט מת שם. סליחה, הוא כמעט
נפטר שם.
גם שמעתי אישה בוכה, ומישהו עבר שלב בטטריס שבפלאפון. כששמעתי
אנשים מתלחשים ושואלים מי יזרוק חול (אני רוצה! אבל אבא מחזיק
אותי צמוד), אילנה התחילה לדבר. אילנה זאת אישתו של שאול, והיא
סיפרה כמה זמן הוא היה צמח ואיך הוא התעורר רק כדי להיפרד ואז
הוא מת. סליחה, נפטר. היא אמרה שהוא נפטר בשישי לאוקטובר,
שלושים שנה בדיוק אחרי שהוא נפצע מהסינים במלחמת יום-כיפור.
אילנה דיברה, והסבירה שהיא חושבת שאלוהים נתן לו במתנה עוד
שלושים שנה בדיוק לחיות.
אז אני כבר לא מאמין באלוהים. לפחות לא באלוהים של היהודים.
קודם כל, כי עכשיו כשאני גדול ובוגר אני לא יכול להאמין בדברים
שאני לא רואה, וחוץ מזה אם היה אלוהים, הוא היה סופר לשאול
שלושים שנה לפי התאריך של היהודים.
מוקדש לשאול |