היום שלי התחיל ב- 6:00.
למען האמת קמתי מהמיטה ב- 6:10, אבל מי סופר.
קמתי מהמיטה, שמתי את משקפיי, והלכתי להכין לעצמי קפה.
השארתי את הקפה במטבח ויצאתי לקחת את העיתון מבחוץ.
הייתי בטוח שזה יהיה עוד יום משעמם כאלמן, ונראה כי כל הדברים
מסביב משעממים במיוחד.
אפילו הכלב שלי, שרלוק, נראה משעמם.
יצאתי החוצה מבעד לדלת שלי (לא סתם דלת! פלדלת של רב-בריח!)
והכנסתי את העיתון "ג'רוזלם פוסט בעברית", שנראה משעמם מתמיד,
לתוך הבית.
שמתי את העיתון על השולחן והלכתי להביא את הקפה.
בזמן שעשיתי את דרכי מהמטבח לשולחן האוכל עם הקפה, פיזמתי
לעצמי שיר מוכר של יוני בלוך.
השיר סחף אותי והתחלתי להתלהב עד ששכחתי מעצמי ונשפך הקפה על
העיתון, על השולחן ועל הרצפה.
התחלתי לנקות את הקפה כשמדי פעם אני ממלמל דברים כמו: "יוני
בלוך הזה!","הוא לא היה צריך להלחין כאלה שירים ולבצע אותם!",
"למה הוא עשה את זה?!", "למה הש' שלו נשמעת מוזר?"
המשכתי לנקות את השולחן ואת העיתון, עד שלפתע לכדה את עיניי
מודעה חומה (מהקפה) בעיתון, שבה היה כתוב: "רצחו לכם מישהו
מהמשפחה? ירקו על שטח האדמה שלכם?
מישהו פלט אנחה ושכח לנקות? אם מקרים מסוג זה קרו לכם ואתם
מחפשים את האשמים, פנו לבלש מום בעל השום.
הוא אמנם לא האשם, אבל הוא יפתור לכם את התעלומה!
התקשרו: מום-555."
נדהמתי בראותי מודעה זו, שהרי שמו של הבלש הוא בעצם הפיכה של
השם שמייצג אותי: "שום בעל המום".
אז החלטתי לצלצל לאותו בלש ולשאול אותו לגבי שמו.
הבעיה הייתה, שלא היו לי לחצנים שרשומות עליהם אותיות.
חשבתי לעצמי: איך אוכל לצלצל לאותו בלש?
לפתע, זה היכה בי! נפלתי לרצפה וזה מאוד כאב.
לאחר שהתאוששתי, קמתי וגיליתי שמה שנפל עליי, היה הבלנדר
ששולצן, אחי, הביא לי ליום הולדתי. היה זה בלנדר ששולצן הרכיב
בעצמו והיה אפשר להכניס אליו כל סוג של אוכל והאוכל היה יוצא
מרוסק באופן מושלם.
חשבתי קצת- בטח לשולצן יש איזה טלפון שיש עליו לחצנים עם
אותיות.
חשבתי שכדאי שאתקשר אליו! אבל נזכרתי לפתע מספר הטלפון שלו הוא
שולצן-555.
חשבתי לעצמי: אצטרך לנסוע אל שולצן ברגל... רק רגע! לנסוע
ברגל? זה נשמע מצחיק! ללכת במכונית... איזה מצחיק!"
התחלתי ללכת אל עבר הסוסיתא שלי, ביחד עם שרלוק, שניצל (לא
שניצל שאוכלים עם פירה) את ההזדמנות מדי פעם והשתין עליי.
לבסוף, הגעתי לביתו של שולצן, האח הגדול והמוצלח שלי.
נראה היה, שהולמס נורא התרגש מהעובדה שאנו עומדים להכנס לביתו
של שולצן.
צילצלתי בדלת ובמהרה, הדלת נפתחה ומבחוץ היה אפשר לראות ראש
קטן מבצבץ מלמטה, עם חיוך של 4 שיניים.
הייתה זו הילדה הקטנה של שולצן, דורותי.
היא פתחה לנו את הדלת וכמנהגה, רצה אליי ובעטה לי בביצים.
"אחחחחחחחחח! ילדה קטנה ומושתנת! כמה פעמים אמרתי לך לא לעשות
את זה?!" צעקתי על דורותי.
"לא רוצה! מה תעשה לי?!" ענתה לי הילדה הקטנה בחוצפתה.
"כלום..." אמרתי לה ולחשתי לעצמי: "את עוד תראי".
הייתה שתיקה קלה עד שהמשכתי לדבר: "איפה אבא?"
"אבא לא בבית! הוא הלך לסחור, אני ואמא פה, תהיה בשקט! היא
ישנה. רוצה לראות מה קיבלתי מאבא?"
"שיהיה" עניתי.
"מסטיקים בטעם גולש, סוכריות בטעם של עוד, קטורת בריח של נאד
וטלפון."
"תראי רגע את הטלפון!"
"תראה"
להפתעתי, זה היה בדיוק מה שחיפשתי: טלפון עם לחצנים שכתובים
עליהם אותיות.
"את יכולה לתת לי את הטלפון הזה? אני פשוט חייב אותו!"
"לא רוצה! מה תעשה לי?!"
"אני אראה לך כבר! שרלוק! תפוס'תה!"
שרלוק זינק מבחוץ ותפש בשיניו את דורותי בזמן שהוא עושה
סיבובים סביב החדר.
"בסדר! אני אתן לך! יש לי שחרחורת! תוריד אותי!"
בהוראתי, שרלוק הוריד את דורותי לרצפה ולאחר שהתאוששה, הביאה
לי את הטלפון שלה.
"תודה" אמרתי.
"אין בדמה" אמרה דורותי בקולה המפוחד.
"להתראות!" אמרתי,אך לא נשמעה תשובה, אבל בכל זאת הלכתי.
"שרלוק! בוא! הולכים!"
"אני בא!" נבח שרלוק ויצא במהירות לעברי לאחר שהספיק להשתין
ולחרבן בתוך הבית הפרטי של שולצן.
נסענו חזרה לביתי...
לאחר שהגענו לביתי, התקנתי את הטלפון החדש וקראתי את המדריך
לשימוש בטלפון.
החלטתי שאעשה את השיחה בערב...

עד כאן חלק 1 ואני לעולם לא אמשיך אותו... לא בגלל שאני מת.