הכול התחיל במשחק פוקר בין שתי מסכות, התפוצץ כשמצה הצטרפה
למשחק, כי אף אחד לא יכול לקרוא לה את פניה. במקום אחר נמאס לי
לשחק נגד עין המזל, כי היא לא יודעת להפסיד בכבוד. הלכתי
בזחילה לתוך הבור שלי, שהוא בית מלון. אחרי כמה צביעות, השחור
התפטר והלבן התאבד. לא נותר עם מה לגוון. בבית המשוגעים ברחו
כולם, ונהיו פילוסופים וראשי איגוד של הבניין. בכל אופן, אחרי
ויכוח חסר משמעות על שלום, שנמשך עד ששתי המתווכחים נהיו שלדים
עם לסתות זזות. בחדר עם כריות, בנאדם בסוודר לבן ארוך וסגור,
קשור הבנאדם הכי חשוב ביקום. הוא משוגע כמובן, כולם משוגעים.
בכל אופן הקלפים התקוממו והימרו על קוביות. עישנו, חגגו.
המנתחים פרשו, החולים הבריאו ולא היה טוב. כולם חיו לנצח,
פוצצו אחד את השני. הכל ברח ונמרח. הלכנו למצוא פיתרון לבעיה.
אחרי זה ויתרנו והתמכרנו לעטים כדוריים. אחרי שכורסאות
הטלוויזיה פרשו מתפקידם, רשתות  הטלוויזיה נסגרו, כי גם להם יש
גבול לטימטום.  מיקרוספט הגיעו לשפל כלכלי, כי היה אסור להם
לטעות. באגים השתלטו על השיעמום הכלכלי, הראפ בישראל הפך לרוק
(אפשר לחלום לא?). אנשים חיו בלי סיבה, לא הזיעו. כוח הכבידה
נעלם, אף אחד לא שם לב לכך. אחרי חוסר אוויר וחוסר מים, שום
דבר לא השתנה. השלגים המשיכו לדבר. לכולם נמאס, הלכו להם
לישון. לא התעוררו לעולם, בחלום היה טוב כל כך שכלום לא קרה.
ההיסטוריה הייתה מלחמה אחת גדולה.