יש מקום קטן בין הרים וגבעות
שבו גרים האנשים ללא חלומות.
הילדים שם הולכים לבית הספר
לא מתוך סקרנות ואהבת לימודים,
אלא פשוט כי צריך
ואם הם משקיעים ומביאים ציונים טובים
זה בשביל שההורים יהיו מרוצים.
וכשהם גדלים הם מתחתנים
ומביאים לעולם ילדים
לא מאהבה,
אלא כי צריך (שלא יהיו ריכולים)
והולכים לעבודה וחוזרים בערב
כי צריך שיהיה גם כסף...
הם עושים הכל- כל מה שצריך
וכל מה שמצפים מהם לעשות .
להיות כמו כולם- זה האידאל!

ובמקום הקטן כולם מכירים את כולם
וכולם מרכלים על כולם
מי עושה מה? ואיך? וכמה?
מי עושה כמו שצריך
ומי לא עושה בכלל.

האנשים במקום הקטן
לא יוצאים החוצה לראות עולם,
לא מעונינים להמריא אל על.
אין אצלם סרטים,
טלוויזיה או ספרים
(חוץ ממה שכתבו כמה מקומיים)
זה לא מענין אותם
את זה לא צריך ואין זה נחוץ
לדעת מה קורה בחוץ.
ומה יגידו השכנים והחברים?
ואולי בחוץ בכלל לא נעים?

וכך הם נשארים באותו המקום
דור אחר דור אחר דור אחר דור
כל דור מחקה את מנהג אבותיו
ואבות אבותיו של אבות אבותיו
אין איש שיחלום
אין איש שיציע שינוי
אין איש שיעיז אחרת לחשוב
פשוט אין איש.