לשחות בתוך עיניים כחולות,
לא סתם עיניים כחולת,
עיניים כחולות בוכות,
עיניים כחולות שמדברות
שעצובות
שזקוקות לחיבוק
אבל זה לא באופי שלי.
לא באופי שלי לרוץ לחבק עיניים כחולות,
בייחוד שאני מבולבלת,
החיבוק יעניק ללבי עוד משמעויות,
אז אני שוחה בדמיוני
בתוך הדמעות שנוזלות מעיניים הכחולות
ומי שפעם ראה אותו בוכה יכול לנחש,
יכול להרגיש,
יכול להבין, שאין כמו לראות אותו בוכה
וככה נדלקתי.
ככה.
מהמבט של החיוך הבוכה,
החיוך הצוחק,
העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי בימי חיי
והן בוכות,
שוברות לי את הלב ואני מתרסקת איתן,
לשחות ולרצות לראות אותן כל יום.
לשחות ולרצות לנשק את בעלן.
לשחות ולרצות להיות איתו
ולא רק בגללן
אלא בגלל האישיות שמחוברת אליהן.
אבל למה?
למה שוב אני מפתחת ציפיות?
מי אמר שיתנו לי אי פעם לשחות?
אולי זאת קפיצת ראש
במים רדודים?
אני אתקע ברצפה כמעט בטוח
וזה יכאב לי...
עיניים כחולות...