אני לא טוחנת דברים.
אני לא מטחנת בשר וגם לא מטחנת מים.
יש כזה דבר בכלל?
כי אני לא כזאת.
שמישהו מעצבן אותי כעבור דקה שוכחת.
שמישהו פוגע בי מדחיקה ובורחת.
שאני רבה עם מישהו מנסה להעלים מהעין,
לא טוחנת, לא ממחזרת, עוברת.
אבל יש דבר אחד שהראש שלי בכל זאת טוחן.
אותך.
את כל הדברים שקרו בינינו שוב משחזרת בלבי.
עם הטובים מזילה דמעה
ועם הרעים אני פשוט לא מבינה
ממתי אני כזאת מטחנה?
ממתי אני זאת שממחזרת רגעים? בוכה עליהם? בוכה איתם?
אני לא כזאת.
אני לא נשברת, לא מייללת.
אני מהחזקות, לא מהאלה שכמו ענף נופלות.
אז למה הלב שלי נראה כאילו היה במטחנת בשר
כמו תולעים תולעים יוצא
לחלקים קטנים קטנים נטחן
כמו שעושים קציצות
ככה אני מרגישה שהלב מפוזר בכל חלקי הגוף.
אכל קציצה היא געגוע
וכל קציצה היא רצון
וכל קציצה היא כאב
אבל אני לא מטחנה
אז למה את הפרידה הזאת לא מצליחה להוציא לי מהראש?!
למה אותך לא?
אני לא טוחנת דברים....