היא שוב מרימה את ראשה צהוב העין
ותוקעת מבט יוקד וחודר.
ולאן שאפנה היא איתי, ועדיין
מחכה שאפול, אכנע, אוותר.

אוותר על הכעס לטובת אין אונים.
אוותר לשמחה חסרת בושה.
אוותר לתקווה בימים הקשים
ואשאיר את עצמי שוות נפש - אדישה.

אמה היא הריק, אביה הוא רפש
ונשואיה כל איש ואשה ברחוב,
אשר את גורלם הם נושאים בשוויון נפש
ואינם מצפים לרע או לטוב.

הלוואי וכמותם יכולתי לנוע
ריקה, אדישה, חיה כאן ועכשיו.
הלוואי ולא נדונתי לשמוע
את עצמי, מייחלת למי שאהב.