קינה שרה עצמה מתוכי
כשהגיון מצטמק מצער
אגרופך מהבהב סביב ספל קפה במטבח
דלת נפתחת מציירת אותך פוסע.
חושך לוחש בקולך
מלים על נצח.

אולי אני מעדיפה עכשיו
שלא להפנות מבטי אל הרקיע
שלא לראות אושר קטום כנפיים
חותך את התכלת.

הייתי רוצה לכתוב שירים של לבה שחורה
על אושר בוהק
שנחטף ממני, כאילו כויסתי בשוק של בומביי

בחלומותיי אני מקבצת נדבות, מתהלכת ברחובות בין עוברים ושבים
לופתת צווארוניהם, מנערת, ושואלת:
ראיתם אותה?
האהבה הגדולה בעולם  
נעדרת.
בחלומותיי מיישירים אליי עיני ברזל ומשיבים:
איזו מן אהבה
בקלות שכזו  
וויתרה עצמה לדעת?

אנשים שאיני מכירה מספרים לי על עופות חול
עלילות שאיני יכולה להמציא בהן אכתוב
שמיים בורקים בהם אקום
אוחזת לפיד, כאיזה פסל חרות של עצמי
מתלות בגוף בזולת או בנסיבות
ואני אומרת ללא קול
שלא רציתי להאמין
שהם צודקים
ושיכולה להיות
היות
גם בלעדיך