"כוס אמו", אני שוכבת על המיטה, מביטה על התקרה שבגיל שתיים
עשרה הדבקתי עליה עם החברות מהשכבה כוכבים זוהרים, וחושבת שאני
דפוקה. למה עשיתי את זה, אין לי שום מושג. אני תמיד מתחרטת על
דברים שאני עושה, לפעמים את מתחרטת עוד לפני שעשיתי אותם, ואז
מתחרטת שוב שלא עשיתי אותם. אני חושבת שיש משהו לא בסדר איתי,
אז אני לוקחת את הנמר מהפרווה שאלירן קנה לי ביום האהבה האחרון
ומסתכלת לו ישר ללבן של העין, נראה מי ישבר ראשון, ואחרי
שנשברתי אני זורקת אותו לתוך הסל כביסה שהוא גם מין כסא כזה
שאפשר לשבת לו על המכסה כשבאות חברות, אבל כמובן שאני מפספסת
ופוגעת בדולפינים שעל המדף. "אוףףףף איזה בעסה".

"נראה לך שהייתי משאירה אותך רגע לבד במצב הזה?", אלינור אומרת
שאלירן הוא בכלל מה זה דפוק, והיא לא מבינה מה אני בכלל עושה
אותו כשיש מלא דגים בים. "את סתם מבזבזת את החיים שלך כל הזמן
בלחשוב". אנחנו יוצאות למסע להרמת המורל בקניון, ואלינור אומרת
שהיא מה זה הולכת לפרק והיא תקנה לי סטרפלס "מה יפה, הכי
בארץ". ככה היא מדברת, גם לי קצת קשה להבין אותה לפעמים, אבל
לפחות היא מצליחה להביא לי איזה חיוך קטן לפנים. אלינור כבר
התגייסה, ואני עובדת עדיין בתחנת דלק של המרכז, עד הגיוס נעשה
קצת כסף. להורים של אלירן יש גולף עם גג נפתח, שזה במקור האוטו
של אימא של אלירן, אבל עכשיו כשהוא בחופשת שחרור אז הוא כל
הזמן איתו. היינו נוסעים לקניון החדש, ואח"כ קונים קצת בירות
והולכים על השובר גלים לראות את השקיעה אחרי המשמרת שלי,
והיינו מדברים על כל הדברים שבעולם, שיחות נפש כאלו, את יודעת.
אבל אלינור עסוקה בלמדוד ג'ינס דהוי ובכלל מסתכלת כל הזמן על
הבלונדיני עם הג'ל בקפה ממול, שבכלל לא שם עליה כי נראה לי
שהוא הומו.

"אז אם היה לך כל כך טוב,למה עזבת אותו?", אלינור מפתיעה בשאלה
כשלא חשבתי בכלל שהיא מקשיבה לי. "את חושבת שזה עושה אותי
שמנה?, זה לא עושה לי תחת גדול?" היא ממשיכה בלי לחכות לתשובה
ומסתובבת מול המראה. אני כבר התיישבתי על המדרגה של החדרי
הלבשה, מלא אמהות נכנסות עם הילדות שלהן לעשות קניות, אני
מביטה בהן וחושבת שאין לי מושג מה אני באמת רוצה, ושדי מבאס
להיות בחורה היום. "תראי", אני אומרת לה, אחרי שהיא התיישבה
לידי ושמה את הבגדים על הברכיים, היא מחבקת אותי אליה, ויש
רגעים שנדמה שבאמת היא מנסה להבין מה שאני אומרת לה. "אנחנו
פשוט לא ממש הסתדרנו, אני חושבת שיש מישהו פשוט שיותר מתאים לי
ממנו. כאילו, היה לנו טוב והכל, אבל הרגשתי שמגיע לי יותר,
ועכשיו אני עצובה ואני לבד", "אולי פשוט לפעמים אני מפחדת כשיש
לי משהו טוב ביד, שאני יאבד אותו, אז אני מעדיפה כבר לגמור הכל
ולא לחכות שאיזה משהו רע אחר יקרה, ולעשות את זה בעצמי".
אלינור אומרת שאני דפוקה, אבל למה אני צריכה לסגור את עצמי עם
חבר רציני עוד לפני שיש לי שמונה עשרה.

בדרך חזרה, לקחנו מונית, כי אלינור ממהרת, היא הולכת אם אימא
שלה היום למפגשים של מירי בלקין לתמיכה אתם יודעים, אז ירדתי
בפינה של הרחוב שלנו והלכתי הביתה ברגל, טוב ולפחות יצאתי קצת
ולא רק בשביל עבודה. אנחנו גרים בשכונה כבר מאז שאני זוכרת את
עצמי, ואת הדרך שאני עושה עכשיו עשיתי כבר מליון פעמים.
כשחזרתי מבית-ספר, או כשהייתי חוזרת מהחוג בלט שהלכתי אליו רק
חודשיים בכיתה ו' כי המורה הייתה כל הזמן צועקת עלינו, או פעם
כשחזרתי והתחילה אזעקה ולא הייתה לי את הערכה ורצתי כל הדרך
הביתה ורק חשבתי על איך כל רגע נופל פה איזה סקאד ואני אהיה
ההרוגה היחידה, וידברו עלי בחדשות, וכל הזמן הסתכלתי למעלה
לראות מתי הוא מגיע. מעניין עוד כמה פעמים אני יעשה את הדרך
הזאת, בטח כשאני אחזור מהצבא, ואז הסניורה ממול תבוא ותיתן לי
בוסה כזו כמו שהיא נתנה לבן של שולה כשהוא חזר פעם ראשונה עם
מדים. פעם גם אלינור גרה פה, בדיוק בבית מאחורי המגרש הגדול,
שאני עדיין קוראת לו ככה למרות שכבר בנו שם גן שעשועים לילדים
שכל האנשים עם הכלבים יוצאים לטייל שם. הכל היינו עושות ביחד,
למדנו באותה כיתה, עד שההורים שלה החליטו לעבוד לבית גדול יותר
כשאחיה נולד, אבל עדיין שמרנו על קשר, למרות שזה כבר לא בדיוק
אותו הדבר.

אני הולכת לי ככה עם הראש באדמה, כבד עם כל המחשבות, ואני לא
שמה לב אבל מעבר לסיבוב מול החנייה של הבית אני רואה את הגולף
של אלירן, והוא עומד לידו נשען כזה על הצד מחייך כמו אידיוט
מחזיק פרחים ביד. מה הוא חושב שאני פשוט ארוץ אליו כמו בסרטים,
אבל אני לא יודעת מה קורה לי בפנים, ואני מרגישה מין חיוך כזה
שמגיע לי מתוך הלב, אולי אני בכל זאת יכולה לתקן עוד איזו טעות
שעשיתי או לעשות שוב עוד אחת. אז אני קופצת עליו ומחבקת אותו,
נשארו לי שלושה חודשים עד הבקו"מ, מי יודע מה יהיה.


כנען 8.10.2003