לאיידי, האשה שאיתי.

תודה  על מבט חטוף, חד, חודר.
        על סיחרור הרגשות
        ועל טילטול החומות הזקנות, העמוסות לעייפה.

הודייה  על שימת הלב, חם, מבין, מרכך.
         על השקט העמוק שבמילים, החותכות בכואב ביותר
         ועל ההבנה, שאינה מאיימת, נוסכת בינה, כי היא
התבונה.

תודה לך שוב-ושוב
         על-לא-כלום, ללא ציפייה, ללא שפיטה.
         על התום הזורם מליבך, מאיר, אוהב
         ועל המעיין האינסופי של סבלנות, סובלנות ומחילה.
         עוצמתם הנובעת ממך, אשה,
         המסו את שיריוני המבוצר, שהגן שנות-דור על אשלייה.
         לפקוח את עיני למה שחשוב באמת, כאן ועכשיו.

נוכחותך האיתנה לצידי
עזר כנגדי,
פיסת קרקע בטוחה להניח בה את רגלי,

האשה שאיתי,
האוצר שבחיקי,
נסתרת כתמיד, בלתי נתפסת,
הרואה בחושיה הנשיים את כל שמעבר לכל אופק אפשרי.
היא המיגדל-אור שלי, המכוונת אותי בים סוער אל עבר יבשה.
חוכמה מיסתורית עד-כאב
היא המאפשרת את המימוש,
את הממש,
אשה.