היי את.
הגעתי.
110 קמ"ש כל הדרך, אבל הגעתי.
לא שרציתי למהר, פשוט זה התאים למצב-רוח.
כמו המוסיקה ששמתי בפול ווליום עם חלונות פתוחים.
זה לא מתאים לי, אבל כן למצב-רוח.
התחילו לצוץ לי בדרך כל מיני רעיונות מוטרפים, שהאירוניה הופכת
אותם רק לעוד יותר מוחשיים.
בלהט הרגע לא יכולתי שלא לשאול - מה לך יוצא מכל זה?
האם את נהנית מזה? לא, את ממש לא כזאת.
אולי תכננתם את זה ביחד? לא, הוא לא נשמע לי כזה חכם.
אולי בעצם את רק רוצה שיהיה לי טוב? כי הרי ככה אני לא אפגע,
נכון?
כן...זה מתאים לך...אולי כי זה בעצם מה שאמרת לי...מצחיק
איך שמשהו יכול לפגוע ככה באדם אחר, אפילו אם זה כדי להגן
עליו. מצחיק איך שרק היום אמרת לי שאני הדבר היחיד שטוב בחיים
שלך. וזה מצחיק כי הוא הדבר שהכי מציק לך עכשיו.

אולי נסעתי מהר כי קיוויתי למשהו. היה רגע שבו אמרתי לעצמי
"אוף!!!
איפה העמודים האלה כשצריך אותם?! אני צריך עמוד להיתקע בו!"
או שאולי רציתי לראות, האם את תהיי פה כשאגיע...מחכה לי.
אז עכשיו אני כאן, ואת? ואני לבד ואת? ואני בוכה....ואת?
לא יכולת להפתיע אותי יותר. ולאכזב אותי גם.
היו לי תכניות את יודעת? (חוץ מהצימר).
סוף-סוף מישהי לנשק בסילבסטר, סוף סוף מישהי לחג ולנטיינס, סוף
סוף מישהי לאהוב, סוף סוף מישהי.
אבל במקום כל זה, במקום להתכרבל תחת שמיכה בליל חורף, במקום
ללכת להופעה של אביב, במקום לקחת אותך לירח, במקום להראות לך
עולם חדש, ובמקום להיות ביחד את אמרת לא.
את אמרת לא. אמרתי לך.

אני אמרתי לך שאני איהרס, אבל את כנראה לא ידעת מה יעבור אצלי,
מה יקרה לי.
אולי הייתי צריך לומר לך, ואולי פשוט הייתי תמים. אז הנה, זה
העונש שמגיע לי כנראה - לשבת ברמזור השני של וייצמן, ולבכות.
      לקלל את מי שלפני כמה שעות נישקתי.
      לשנוא את מי שלפני כמה שעות אהבתי.
זה לא מגיע לך, ואני לא מתכוון לזה, אבל זה יוצא לי בלי
כוונה...

אז עכשיו אני הרוס.
אני מייחל לך רק טוב, אלא אם כן כשטוב לך את איתו.
לא לו. לו אני מייחל ייסורים קשים! כואבים ומרים!!
ואני מקווה לראות אתך שוב.

אני אלך לשתות עכשיו...