כל החיים הייתי לבד. גם בשעות שהייתי עם אנשים, הייתי לבד.

מאז ומתמיד חיה בשעות הלבד-לבד ובשעות הלבד-ביחד. שעות
הלבד-לבד סיפקו ומספקות המון מחשבות. מחשבות של בת 30 בגוף של
בת 12. מחשבות של בת 40 בגוף של בת 16. קצב ההתקדמות מואץ יותר
מאשר אצל כל אדם שמכירה. מחפשת נקודות קשר עם המציאות של גילי,
אבל אין הרבה כאלה. שעות הלבד-לבד לימדו שהכי טוב זה לבד. כמה
שלפעמים משעמם וחסר תועלת כל הקיום והיקום, ככה זה טוב. לי זה
טוב. לא צריכה מישהו על הראש. לא אח, לא הורים, לא חברות. גם
כך אין חבר במציאות, אז בשעות הלבד-לבד? ממש לא. הכל נשאר אותו
הדבר גם בשעות הלבד-ביחד. כי אין משהו משותף, והכל משותף.
פיצול אישיות נוח. בלי תרופות ופסיכיאטר מצאתי את ההגדרה שלי
בעולם- מפוצלת אישיות. לא סכיזופרנית. כך הכל נשמע חולני. אבל
לא חולה. כמעט אף פעם לא חולה. גוף ונפש מחוסנים או שהם כל כך
פגיעים שהחולי הפך לשגרה? בכל מקרה, שוב בשעות הלבד-לבד. מידי
פעם הלבד-לבד הוא עם מוזיקה וספרים ואוכל. השילוש הקדוש. לא
צריכה יותר מזה. אולי רק נייר כתיבה, מכשירי כתיבה ונוף פראי.
בניין אחרי בניין אחרי בניין. ממש הטבע הפראי בהתגלמותו. כמה
מקוריות ברחוב אחד.

הרי את הכל מחזיקה בראש ובבטן. בטן עם כרס וראש מנופח. גם
ממחשבות, גם מרעיונות, מכעסים, מאהבות לא ממומשות, מדעות על
הכל. אז לא צריכה שום נוף ושום נייר ושום מכשיר. מסתדרת עם מה
שיש. לא מתלוננת. מקבלת הכל כך. לא נלחמת בכלום. כולם יודעים
שכזו. כולם רגילים שכזו. לכולם זה נוח. אז אם טוב לכולם, בטח
גם לי צריך להיות טוב. עם עצמי ועם כולם. חבל שכלום לא נכון.
לא טוב לכולם ובטח שלא טוב לי. לא עם עצמי ולא עם כולם. אבל
שגרתית. לא משנה את המציאות. מעדיפה שיהיה שקט ורוגע ושלוה,
לפחות בבחוץ. אין ספק שבבפנים הכל בוער וסוער וצועק ומתפרע.
אבל לא מרשה לעצמי. האיפוק ותדמית
הילדה-הטובה-והממושמעת-של-אבא-ואימא אומרים הכל. בלי שאפתח את
הפה ואביע רגש, מחשבה, דעה. לא צריך שתדברי, אל תרגיזי, אל
תתחילי ויכוח, שבי בשקט עכשיו. ההתייחסות האולטימטיבית לשוני.
הסתגרות היא השם השני. כל הפתיחות נמצאת בניירות שפזורים ברחבי
החדר. בקלסרים, אוגדנים, מחברות. פיזור הדעת הוא שם המשפחה.
אין שם פרטי. הכל סביב כינויים והגדרות. אין זהות מיוחדת. ואם
יש, היא כל כך משמעותית ולא רגילה, ההיפך מהחיים. יום רודף יום
בלי התרחשויות והתרגשויות.

לא אוהבת חטטנות. לא אוהבת שנכנסים לחיים. אוהבת להכניס אחרים,
במודע ושלא במודע לתוך החיים. כאלה שאיכפת מהם ולהם לא בהכרח
איכפת ממני. נשארת עם השיתוף האינסופי. עם הצורך ליידע את כולם
בכל. מידי פעם נכנסת לתקופה של סודיות או חוסר התלהבות מחשיפה.
נותנת לעצמי זמן לאסוף עוד פרטים, אירועים, סיפורים, חוויות,
הרגשות וחוזרת לשגרה. בואו לשמוע את קורות חיי, בין אם מעניין
אתכם ובין אם לא. אחרי שסיפרתי האחריות עליכם. עשו עם המידע
כרצונכם. את המעט הלא-קל עשיתי. לא אוהבת להחזיק את הכדור
במגרש שלי זמן רב. לא יכולה להתמודד עם אחריות רבה. לא רואה
עצמי עם חבורת אנשים, רודה בהם. נהנית להיות שקטה, בצד, עם
הדברים הקטנים שלי. בלי פחד מה יגידו אם איכשל. כך עדיף. כך לא
מפחדת. לא מפחדת מהחיים. יודעת מה יש בהם ורוצה כבר לעבור את
הכל. לא יכולה לעשות דבר אחד עד הסוף. חייבת לעבור 10 דברים
בו-זמנית. לא בו-זמנית אלא אחד אחרי השני בלי שהגעתי למטרה
הסופית. העיקר להגיד- עשיתי גם את זה. לסמן וי ברשימה
האינסופית של האירועים בחיים. רק שאין בחיים דברים מרגשים
במידה הרצויה לסמן וי לידם. מתחמקת מהסופים. מפחדת מהסוף. לא
יודעת מה יהיה בסוף של הסוף ומעדיפה לסיים באמצע.

חושבת ומדברת בפילוסופית כשכולם סביב רדודים. כולם חושבים כמו
כולם ואין משמעות לכולם הזה. לאף אחד אין צורך במשמעות. לכולם
טוב בדרך הזו. רק לי לא נוח. רק אני מחפשת את המעבר. את מה שלא
נגלה לעין ונמצא עמוק בפנים. איפהשהו יש מקום בו אוכל לשחרר את
כל החשיבה המתוחכמת-כביכול. המקום בו יהיה קל יותר לתקשר.
המקום בו יהיה עם מי לתקשר. כרגע מתאימה עצמי למצב. לא מנסה
לשנות אותו. מתמודדת עם השפל שקיים בהצלחה לא קטנה. שחצנות אף
פעם לא הייתה. חוסר בטחון עצמי מאפיין אותי. צריכה טפיחות על
השכם. לאnonstop . כי ארגיש במצב של התחנפות. מחמאות שמגיעות
מכיוונים לא צפויים. לא רצויים, במידה מסוימת, אבל נחמד
כשלעצמו. האנשים מהם צריכה חיזוק מספקים תחושה של אכפתיות פעם
ב... אבל כל פעם שווה את האכזבות האחרות. את הרגעים בהם
הצטרכתי תמיכה וכל מה שקיבלתי היה כלום. לא היה שמץ של הבנה,
של הסכמה, של התנגדות. שתיקה רועמת שפגעה עשרות פעמים. פגיעה
ורגישה למה שקורה סביבי. פגיעה ומפחדת להיפגע. לא יודעת להימנע
ממנה אבל גם לא מפחדת. לא חושבת שזה מזיק. צריכה לעבור גם
פגיעות. רוצה לעבור פגיעות כדי להתחשל. כדי לדעת שיש עמידות.
ונפגעת בכל פעם מחדש. ומתחייבת שלא אפגע וחוזרת לאותה הנקודה
תמיד.

משתדלת וכמעט מצליחה לרצות את כולם. מפחדת שלא יאהבו. מפחדת
שלא ירצו לדעת מה איתי. צריכה שידעו שהכל בסדר, גם אם לא.
להרגיע רוחות ולהשקיט נפשות. ואם לא מתעניינים, לא חשוב.
ההרגשה, הידיעה הברורה מאליה עושה את ההבדל. הבדל בין העולם
לביני. בין כל מה שרוצה, אוהבת, שונאת, צריכה, מעריכה, שואפת,
מקווה, לומדת לבין המציאות. בד"כ אין קורולציה. מלים מפחידות
והמשמעות כל כך פשטנית. כולם רוצים להראות שיודעים הכל מהכל,
גם אני. לא מפחדת להודות שלא יודעת הכל. לא מתביישת בחוסר
הידיעה. גאה בידע הרחב ויודעת שהוא מלא חורים. הכל יתמלא במהלך
השנים, אם ההתמדה תופיע. חשוב לדעת וחשוב לדעת מה יודעים.
לאסוף ידע בהמון תחומים. לא להיות רדודים. גם התמקדות זו
רדידות. חוסר הנכונות להיפתח, להתפתח. להשתנות. הפחד
מהלא-נודע. ממה שיודעים שלא יודעים, שמא יעשה רע. פן יתגלה חסך
בכיוון מסוים ויתפרש כטיפשות. הטיפשות היא הפחד. לא פוחדת כמעט
מכלום. אולי טיפשה כי לא פוחדת. כי חושבת בנאיביות כמעט על
הכל. כי מרגישה בוגרת ואולי ילדותית בלי לדעת. אולי מסתירה
ילדותיות בתוך המראה הבוגר. מפחדת שיגלו אחרי כל השנים שיש שמץ
של גיל ההתבגרות בינות למעטה הסמיך של המחשבה הלא שגרתית.
אוהבת שגרה ופוחדת משגרה במקביל. מסכמת חיים שהתחילו כל כך לא
מזמן. כל כך הרבה וכל כך מעט עבר.

עוברת דרך מוזיקה בתוך הלב. רגשות נחבאים פורצים החוצה באהבה
גדולה. אוהבת לגלות דברים חדשים ואוהבת לשמוע קלאסיקות.
רוק'נ'רול אמיתי נוגע בעומק וחושף את האמיתי שבחיים. מוציא את
האמת מעולם השקר בו אנו חיים. נהנית ממקצבים מיוחדים. מקולות
של זמרים שמתקשרים לעולמות אחרים. שמחזירים לימים רחוקים,
למרות הגיל הצעיר. מרגישה שהכל עבר מהר כל כך, שהכל לא יחזור.
הכל יחזור בצורה אחרת. מהצד האחר, מלראות אחרים עוברים את זה.
להיות קשובה ועירנית לילדים שיהיו. לא להרשות לחיים היומיומיים
לבלוע בתוכם את האהבות האמיתיות והחשובות. למצוא תמיד את הזמן
לילדים. להיות שם בשבילם. לא לסדר סדר עדיפויות חסר הגיון.
לדעת שזה מתנקם אח"כ בי ובהם. לא רוצה לגרום להם להרגיש כמוני
ברגעים רבים. שלא יהיו להם שעות לבד-לבד. מפחדת שישארו לבד.
שיהיו בעלי נפש רגישה ויכולת התמצאות בין תהפוכות העולם.
שיאהבו לחיות ושידעו לחיות נכון.

רוצה להגשים עצמי. לא יודעת מה חבוי ולא רוצה לדעת. אולי רוצה
לגלות מה כדאי להוציא מעצמי. לטובתי. להתחשב בעיקר במה שיעשה
אותי. שיוציא מהתחושה של שגרה ושעמום. לא ארשה חיים משעממים.
אחווה חוויות מרגשות כל הזמן. אסע, אטייל, אוהב, אדבר, אכתוב,
אלמד, ארגיש, אבין. אהיה תמיד בדעה שהכל נמצא בהישג יד, גם אם
ההרגשה היא שהכל רחוק ולא יהפוך למציאותי. רוצה להגשים כל
חלום, משוגע ככל שיהיה. מקבלת שאין אפשרות להשיג הכל תוך רגע.
מתכננת לחיות לפחות עד גיל 70 כדי שהכל יקרה. אוהב כל שינוי.
לא משנה עד כמה יהיה כואב ולא נעים ולא רגיל. חייבת שינוי
בחיים. שגרה עושה רע. שגרה מייבשת. שגרה מנוונת והורסת. מחפשת
כיוון לא מוכר. אוהבת להתפרס כדי לדעת שנמצאת בכל מקום. כותבת
ומוחקת. כותבת ומתעלמת. שוכחת פתאום. חוזרת לזה אחרי חודש.
מתמידה ומפסיקה. ונזכרת וממשיכה. הכל במסלולים. הכל בפיתולים.
אין דרך ישרה. רמזורים ותמרורי עצור מופיעים מידי פעם. בד"כ
מתעלמת. לא אוהבת מחסומים שאחרים מציבים. שונאת שחוסמת עצמי.
לא יודעת לקבל חסימות. לא גולים עצמיים, לא טיפשה עד כדי כך.
נתקעת ותוקעת באותה המידה.

רוצה לתרום ולא יודעת איפה. אמרו כבר שמיוחדת. אמרו שבין
היחידים שרוצים. שאוהבים לתת. מחמאה משובחת ולא שגרתית. לא
שגרתית הגדרה טובה. מתאימה מאוד. מכסה את כל התחומים. מחפשת
מקום אחד להתמקד בו בנתינה. עושה את זה לפעמים. התמדה שנתית,
אפשר להגיד. הייתה שנת הפסקה לפני שנתיים ואסור שתהיינה עוד.
מסורת ואהבה שזורות זו בזו. מרגישה בדם איך חשוב להיות שם
בשביל מישהו. גם אם הוא לא מעריך את זה כמו שרוצה. אסור לכפות
תרומה. יוזמה אישית ונכונות הן החשובות. לא הסימן בתעודה ובתיק
האישי. התיקים שנאספים עלינו לא שווים כלום. אם אין כבוד
לעצמנו, אין משמעות למה שחושבים עלינו.

כבר לא מתייאשת. לא מרימה ידיים ומוותרת. אוהבת את עצמי ואת
המצב כמו שהוא. אוהבת את ההערכה. אוהבת לדעת שחשובה לאנשים.
שיש משמעות למה שאומרת וחושבת. צריכה חיזוקים כאלה. למרות
שברוב המקרים בוכה מהם. מתרגשת ממחוות שאנשים מרעיפים מידי
פעם. מרגישה קרבה כשאומרים עד כמה לוקחת חלק בחיים. בוכה כי
בעולם המנוכר, הציני והאכזר שלנו אנשים מפחדים להגיד "אני
אוהב/ת". לא משנה את מי וכמה. מפחדים להודות ברגשות. באמונה,
בדרך. הmainstream- משתלט וב-mainstream כרגע לא מביעים. לא
מאמינים בזה. הדת החדשה היא חוסר האמונה באדם. חוסר התקווה שגם
מתעטפת בה לפעמים. מאבדת תחושה שמשהו יכול אי פעם להיראות
אחרת.

פתאום אהבות חדשות צצות לאנשים שסובבים. גם לאלה שלא תיארתי
לעצמי שתהיה אהבה ב- 10 שנים הקרובות. לא מכירה כנראה את כל
התכונות של החברים. מכירה צדדים מסוימים שבוחרים להראות. כבר
לא מחפשת מתחת לפני השטח. מקבלת הכל כמו שנותנים. לא מתוך
ייאוש. מתוך אהבה. מתוך הידיעה שלא חייבת לדעת הכל, וטוב כך.
אוהבת לשמוע שלאחרים נהיה טוב בחיים, בעיקר מבחינה רומנטית.
מתוסכלת שאצלי שום דבר לא נראה כך. שונאת לדעת שלא קיים מישהו
במציאות הנוכחית שישמע כל מה שיש להגיד עליו ואליו. יש מישהי
אחת ששומעת הכל כולל הכל. אבל בשום פנים זה לא רומנטי. זה הרבה
מעבר. בכל מקרה, רוצה מישהו ליד. רוצה מישהו מסוים ליד. החייל.
הבן אדם שחשוב יותר מכל. שמשמעותי ושמשמש המנטור באופן כלשהו.
שמשמש המדריך גם 3 שנים אחרי. הוא לא יודע, אבל זה לא משנה.
מטורף ביותר, אבל המצב כך טוב. כואב בלי שום ספק. לא נורמלי
גם. אוהבת אותו וכל מה שקשור בו. לא מסוגלת להגיד לו. בוכה
כשחושבת. בוכה כשמרגישה. בוכה. מתוך שעות הערות בוכה בערך חצי
מהזמן. עושה את זה בתקופות. לא nonstop. רק כשהכל מצטבר לערימה
אחת מוצאת 2-3 ימים ומוציאה.

יש בתחושת התסכול והייאוש משהו מאוד שגרתי. קבלת המצב כפי שהוא
וחוסר הנכונות לשנות. הרבה פעמים מתוסכלת מאיך שהכל נראה. הרבה
פעמים מוותרת על הסיכוי הקלוש להשיג משהו טוב יותר. מדברת
במושגים של אהבה כמעט כל הזמן בלי שאת האהבה
האמיתית-הראשונה-הממשית חוויתי. לא יודעת איך אתמודד עם חיים
שיכללו בתוכם עוד מישהו. כל כך רגילה לחמישייה ולשאר. כל כך לא
מבינה מאיפה יגיע האדם שיספק את המעבר לשגרה. מקבלת בצורה
חולנית את השגרה.

האהבות מסתכמות בתחומים מאוד מסוימים: אנשים, כתיבה, מוזיקה.
הדברים שמסביב הם רק אקסטרות לבסיס.

אנשים מטפחים ציפיות גבוהות כל כך עד שגם כשמשהו מתקרב בצורה
לא אנושית ואפילו נוגע, המצב לא מספק. מפגש ראשון עם אהבה
ראשונה היה משונה ומשעמם. משונה כי לא התקרב למה שציפיתי
שיהיה, מכל הבחינות. משעמם כי בשלב מסוים הסרט והאוכל ממצים את
עצמם. סנוביות זו הגדרה שאולי תואמת את החמישייה (חוץ מ...)
אבל היא די מחוסר ברירה במצבים מסוימים. כשלא מרגישות
בעניינים, מתכנסות בתוך עצמן ומסתדרות לבד. למרות הכל, זה
המקום הכי בטוח בתוך כל האנושות.

יש בכל העניין של התאהבות מידה לא מבוטלת של עיוורון ויודעת
שזו קלישאה. אולי באמת שופטות מהר מידי ולא בסלחנות
מי-יודע-מה, אבל לא ניתן להתכחש למה שחושבות ומרגישות, למרות
הכל. ברור שלא ממש נעים, אבל אין ברירה. למען האמת, אפילו עצוב
וכואב. לא עושה טוב לדעת שעד שיש אהבה, החמישייה לא בדיוק
מסמפטת או מבינה את הקטע (הספציפי, לא הכללי). אין ספק
שהחמישייה ביקורתית. יש בה מידה לא מבוטלת של סרקזם, ציניות
והתנשאות. אבל כך אנחנו. לא מתאים- היה נחמד. אין כפייה ואין
כיבוש. הכל נתון לרשותנו. הבחירה חופשית וההחלטה ברורה.

לא מסוגלת לעזוב את החמישייה בעיקר כי אין מקום אחר שיבין כל
כך טוב את כל מה שכרוך במאבק היומיומי בחיים הלא צפויים
ונעימים שכרגע נמצאת בהם. רק עוד שנה ומשהו עד שהדרכים נפרדות
חוקית. אח"כ ההחלטה הגורלית: יש המשך או סיום נעים? הסוף באמת
נראה ממשי מיום ליום. לנצל כל יום עד תומו אולי, אבל גם לחוות
את השטויות הכי לא משמעותיות כדי לזכור שגם הן היו. לא רק
שיחות נפש פילוסופיות באמצע הלילה בתוך חדר חשוך אחרי ערב
מהנה.

מתגעגעת לתקופה שלא הייתי חלק ממנה. לימים שהכל נראה תמים,
נעים ומעניין יותר. למרות כל ההתפתחות, עכשיו פחות כייף. אולי
לא עושה דברים כייפים כדי להרגיש שעושה משהו עם עצמי. לא רואה
איך לשנות את המצב. לא מבינה מה עושה לא בסדר.

כבולה בגוף ובגיל של בת 16 וקצת, אבל בלב יודעת שהרבה מעבר.
מרגישה שמפספסת בעצם בלי להבין שיש עוד כל כך הרבה זמן. לא
מרוצה מחוסר הידע הספרותי למרות שזה טבעי. כולם מאושרים שזה
כך. משיחות עם חכמים ממני מבינה עד כמה הכל שטוח. עד כמה יש
להבין עוד כדי להיות אדם משכיל. ומתוסכלת שלא כזאת כרגע.
מטורפת. שואפת למקומות שאף אחד לא חושב להגיע אליהם. משוגעת.
לא נורמלית. שונאת את הנורמה. את הפלקטיות של האנשים. את
ההתלהבות האינסופית וחסרת הטעם של האנשים מעצמם ומהעולם. אולי
כי אף פעם לא אצליח להיות כזו. אולי כי ממורמרת על החיים הלא
מעניינים שמנהלת.

איפה כל ההתרגשות שסיפרו עליה ברגע שמגיעים לשביעית? כל האקשן
מתחיל עכשיו, אני זוכר את זה. על מה כולם דיברו? למה אין חלק
בתוך כל העניין?

לא מבינה כלום. לא אוהבת כלום. אוהבת מוזיקה טובה. אוהבת מישהו
מסוים בלי שיהיה איכפת. לי ולו. מחפשת תחליף כלשהו לאהבה הזו.
יודעת שהיא לא תתממש. בוכה כמעט כי לא תתממש. לא מבינה למה לא
תתממש. מתנהגת בילדותיות כשמגיע אליו.

מפחדת מהמוות.