בקבוקי קולה של ליטר וחצי. כוסות קלקר קשיחות. כמעט ולא מיכלים
של מי עדן. כל מה שהיינו צריכים הגיע מהבית. בקיטבג בחזרה
למעלה, מעבר לבגדים החמים ולצ'ופרים שאמא דחפה פנימה תמיד בלי
ששמנו לב, הכנסנו גם בקבוקים ריקים.
מבתי ספר לא קיבלנו כמעט אף פעם בקבוקים, למרות שאי אפשר לספור
את מספר החבילות והארגזים שהגיעו מהם. קשה לי להבין את הסיפור
הזה. יכול להיות שהילדים כ"כ נאיביים? משום מה, בכל אחת
משיירות המזון והשטויות של בתי הספר, היה לפחות ארגז אחד של
שוקו בקופסא. השוקו העמיד המגעיל הזה, שאפילו לטיולים לא העזתי
לקחת כשהייתי קטן. בחבר'ה שלנו, מי שהביא כאלה שוקואים היה
מופצץ בצחוקים וכאפות של לגלוג. בשבילנו היה ברור שהוא הילד
הקטן של אמא, שמסדרת לו את התיק שבוע לפני הטיול, שמה 10 זוגות
תחתונים ו-20 זוגות גרביים לטיול של 3 ימים. כאילו שבבית הוא
מתקלח 3 פעמים ביום...
אבל כמובן שלא היה נעים לא להשתמש בשוקואים. בכל פעם שעלתה
שיירה, עשינו את עצמנו נהנים עד עומק הנשמה מחלב עמיד מעורבב
עם אבקת שוקו אינסטנט, כדי שהילדים ירגישו טוב. הצליחו לשפר
לנו את המצב בעזרת קופסא קטנה וקש מעצבן, שאיכשהו אף פעם לא
נכנס למקום שלו נכון.
ואז הם הלכו, חזרו בחזרה לבית החם שלהם, לתנור, לשמיכה, לשוקו
החם שאמא שלהם הכינה כל ערב, עם עוגיות חמאה שנמסות ככה בפה.
לנו נשאר שוקולד מצופה.
בלילה שוב אזעקה. עוד פעם פצמ"רים ובלגן ורעש וקריזה והמפקד
צועק כמו חיה. ואי אפשר לצאת להשתין כמו בן אדם. אין מצב
להיכנס לרגע אינטימי עם עצמך בחדר מבודד, רק אתה, הוא והאסלה.
אתה משתגע. לגברים יש שלפוחית גדולה יותר משל נשים, זה ידוע.
אין להן מקום גם לשלפוחית גדולה וגם לרחם, מה שנותן לנו יכולת
עמידה והתאפקות יותר מאשר להן. אבל יש גבול. אמנם הוא
מאחורינו, ולפנינו רק קבוצת מנייאקים שמחפשים לתקוע לנו את
המכה של החיים, לקרוע את האמ-אמא שלנו, לראות אותנו מחוץ לשטח
של כדור הארץ, אם אפשר. אבל בן אדם צריך להתפרק!
כשהיינו בתחילת קו, הריח עוד לא היה מעבר לסיבולת אנושית. כל
אחד הצטייד בכלי משחית אישי, ונכנס לדממת שחרור בלעדית. לפי
הבקבוק ראית את המצב בבית. היו כאלה עם סופר דרינק, קריסטל
(בקבוקי 2 ליטר מומלצים!) ועוד חברות שמייצרות את החומר ברצועה
(לא שלנו, בעזה). המעמד הבינוני העמיס קולה, פפסי, RC, כל
הנלווים שלהם. גם ספרייט, קינלי, אפילו פריגת התקבלו. ומי
שבאמת חי בקלאסה (שלי באופן אישי לא ברור מה עשה אצלנו ביחידה)
הביא איתו את כל "המים המינרליים מהאלפים השוויצריים" או מאיזה
מעיינות נסתרים במעמקי הרי התיזנאבי.
הכי כייף היה ללכת בזוגות, כמו הבנות בתיכון. לקחת איתך בקבוק,
כלי ואת זה שמפליץ מעלייך במיטה. כשהיית צריך להביא איתו דיבור
רציני, משהו על הבית, אמיתי, מהלב, בודדת אתכם במרחב ההשתנה.
כמו כל מוסד מכובד, היו סלון וחדרים במרחב. אם רצית פרטיות,
יכולת לבחור בין חדר בסגנון קלאסי, מודרני או טבעי. בכל מקרה
מצאת בחדר תמונות של נופי א"י היפה- דוגמנית אחרי דוגמנית אחרי
דוגמנית צצו על הקירות כמו מחבלים ב- 4:00 בבוקר. ולך נשאר רק
להושיט היד ו...
וכשכבר לא היה עוד מה להגיד, התחרינו. בוחרים מטרה, רחוקה ככל
האפשר כדי לצאת הכי כלי מכל הסיפור, ומתחילים להשתין בקשת.