לזכרה של זהר בוימל

היא ציירה לי תמונה פעם. תמונה גדולה על בד בצבעי שמן. תמונה
של שמים שחורים של לילה, גם זרועי כוכבים וגם עם עננים של צמר
גפן אפור. תמונה של שדות והרים, כולם ירוקים, אבל ירוק של
לילה, כהה מאוד. תמונה של כביש שחוצה את השדות ואת ההרים ונעלם
באופק. תמונה של מכונית קטנה, מרוסקת באמצע הכביש. באמצע של כל
היופי הזה.

בתמונה היא החביאה את כל הרגש שבעולם. את כל השמחה והעצב,
האהבה והשנאה. את כל הקנאות, ואת כל הפרפרים בבטן ואת חלחלת
הפחד וצמרמורת הציפייה. את כל הרגשות היא החביאה בתמונה וכך
מנעה אותם מן העולם.

לפעמים אני מסתכל על התמונה, מתרכז, מנסה למצוא את הנקודה
המדויקת בה מוחבא כל הרגש הזה. ולפעמים אני גם מוצא את הנקודה
ובבת אחת מתחיל לצחוק ולבכות, לרקוד ולחבוט אגרופיי בקירות עד
זוב דם. ואחרי שעות מספר, עודני רועד מעוצמת אקסטזת הרגש, אני
נרדם, ומתעורר שוב אדיש כמו השמים שבתמונה, לא מודע לזוועה
הקטנה באמצע כל היופי, מונע להמשיך הלאה על ידי איזו תקוות
כזב, תקווה שלא קיימת, כי גם אותה היא החביאה בתמונה.

היום שרפתי את התמונה. החזקתי אותה באחת הפינות, והצתתי. זרקתי
אותה על הרצפה והדלקתי סיגריה. עדיף כבר לחיות בעולם חסר רגש
מאשר לזכור שהיא הלכה.