זאת הפעם הראשונה שאני נוסעת לשם.
במשך חמש שנים דמיינתי את הרגע הזה, איך אני ארגיש כשרגלי
תדרוך במקום הקסום הזה. כל הזמן אני שומעת עליו, אמא לא הפסיקה
לדבר על זה. מאז שהיא חזרה משם יש רק נושא שיחה אחד בבית.
לפני שבועיים הודיעו לי שאני נוסעת, הרגשתי שאני עפה. שלושה
לילות לא עצמתי עין, התיק היה מוכן כבר חמש דקות אחרי שהודיעו
לי.
אני מחפשת מילים לתאר את ההרגשה; כדורים קטנים של אור טיילו
בכל הגוף שלי, בסוף הם התמקמו בבטן. הם לא עזבו אותי לרגע, כבר
שבועיים אני ככה. זאת הייתה המטרה היחידה שלי בחיים ועכשיו,
עוד בערך שעה אני אגשים אותה. בשבוע האחרון אני מריצה בראש את
החיים שלי, סוג של חשבון נפש, מנסה לחשוב על כל המעשים שעשיתי
ועל כל מה שהוביל אותי לרגע הזה. אומרים שאחרי שאתה שם אתה אף
פעם לא חוזר להיות אותו דבר, אם יותר טוב או יותר רע, אף אחד
לא יודע להגיד.

זהו, האוטובוס עצר. אני מתקרבת לאט, כדורי האור נהפכים לכדורי
חשש ופחד. צעד ועוד צעד ועם כל צעד אני נעשת כבדה יותר, ריקה
יותר. אני עומדת לפני הדלת, אותה דלת שדמינתי בחמש שנים
האחרונות. אני פותחת אותה בזהירות וצועדת פנימה.
עם הזמן תחושת האופוריה נעלמת, ואיתה גם כל שאר התחושות.
אני לא אותו דבר, זה בטוח.